לחם משנה על משנה תורה, הלכות שבת· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה ג
וכן מן הדין היה לטמון התבשיל וכו' אבל גזרו חכמים. וא״ת א״כ איך אמרו בפרק במה טומנין (שבת דף נ"א) וכן היה רשב״ג אומר לא אסרו אלא אותו מיחם אבל פינה ממיחם למיחם מותר השתא אקורי קא מקיר לה ארתוחי קא מרתח לה, דלדעתו ז״ל הטעם שאסרו להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת הוא משום גזירה שמא יטמין ברמץ ומאן דכר שמיה דרתיחה כאן, בשלמא לרש״י ז״ל דסבר דטעמא דאיסור הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל משום גזירה שמא ירתיח ניחא דרצה הגמרא לתת טעם דאין לומר כן משום דהשתא אקורי וכו' אבל לדידיה אין כאן מקום לטעם זה כלל. ונראה לומר דרבינו סובר דהטעם דגזרינן הוא משום דאחרי כן יחתה בגחלים כדי להרתיח. ומה שאמר רבינו ונמצא חותה בגחלים ר״ל שאחרי כן יחתה בגחלים להרתיח ומשום הכי אמרו בגמרא בדפינה ממיחם למיחם בשבת אע״ג דאיכא למגזר שיטמין ברמץ אין חשש בזה דהא לא יחתה אחרי כן להרתיח דהשתא אקורי מקיר וכו' אבל אין משמע כן מדברי רבינו בפירוש המשנה ששם כתב דבשעה שמניע האפר הוא חותה בגחלים משמע דמוכרח לעשות כן בעת הנעת האפר. והשתי גזרות ביאר רבינו ז״ל שם בדרך אחרת, ע״ש: