לחם משנה על משנה תורה, הלכות שבת· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה א
הגפת וזבל וכו'. בגמרא (דף מ"ז) איבעיא לן גפת של זיתים [תנן אבל בשומשמין שפיר דמי] או דילמא של שומשמין [תנן וכל שכן דזיתים] ולא איפשיטא ורבינו דלא חלק משמע דס"ל דבכל גפת אסור. ותימה שהיה לו לפסוק לקולא כיון דהוא מדרבנן דמן התורה מותר להטמין בדבר המוסיף הבל אפי' בשבת כמו שכתב רבינו בפירוש המשנה דומיא דשכח על גבי כירה לעיל. ונראה דפוסק כן מפני דבגמרא אמר לעולם אימא לך הטמנה בשומשמין וכו' ואע"ג דאיתמר בדרך דחיה משום דאמרו לעולם וכו' משמע ליה לרבינו לפסוק כן ועוד דמתניתין סתמא קתני:
ואפילו מחמת עצמן. שם (דף מ"ט) איבעיא להו לחין מחמת עצמן או לחין מחמת דבר אחר, ופי' רבינו דלחין מחמת דבר אחר אית לן למיסר טפי מלחין מחמת עצמן, ויש תימה בדברי רבינו מאחר דהך בעיא לא איפשיטא איך פסק לחומרא במידי דרבנן הפך מנהגו והיה לו לפסוק לקולא כמו שפסק הרא"ש ז"ל. ונראה דמתניתין משמע ליה לחין בכל גוונא. וא"ת לדעת רבינו דכי אמר לו לחין מחמת עצמן אסור כל שכן מחמת דבר אחר איך רצו בגמרא לפשוט הך בעיא מדהזכירו במתניתין מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה הא אפשר לאשכוחי להו מחמת דבר אחר ואסור מכ"ש. אבל לרש"י ז"ל דכי אמרינן דאית לן למיסר לחין מחמת עצמן ולא מחמת דבר אחר אתי שפיר. ונראה לומר דרצה לפשוט הבעיא משום דמתניתין דומיא קתני וכי היכי דמוכין דוקא מחמת דבר אחר דמחמת עצמן אי אפשר הכי נמי אחריני דוקא מחמת ד"א ולא מחמת עצמן: