לחם משנה על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי אברהם די בוטון
פרק ג · הלכה יב
אין עושין גבינה ביו״ט וכו'. פ' ר״א דמילה (שבת דף קל"ד.) א״ל אביי לרבה וכו' מאי שנא מלישה התם אפשר הכא לא אפשר. וא״ת איך עלה בדעת ה״ה ז״ל בפרק ראשון כשהשיג על הראב״ד ז״ל שכתב שהטעם שלא הותר בתלוש אינו מספיק לברירה ובטחינה וכו' דמשמע דהוא סבור בדעתו ז״ל דאינו מחלק בין אפשר ללא אפשר דזה אי אפשר דהרי בגמרא חילקו כאן במגבן בין אפשר ללא אפשר. ועוד גבי שחיקת תבלין אמרו בגמרא בפ״ק (דף י"ד) דטעמא משום דלא אפשר לעשותן מעיו״ט דמפיגין טעמן. וי״ל דהוא ז״ל סבור בדעתו דאין חילוק בין אפשר ללא אפשר לאסור או להתיר הדבר מן התורה דמה שחלקו בגמרא בין אפשר ללא אפשר היינו מדרבנן כמו שכתב הר״ן ז״ל בר״פ אין צדין ולכך הקשה דמאחר דנראה כונתו לאסור הכל מן התורה דאין ההיתר אלא מושמרתם דהיינו לתלוש מאי שנא דכל השאר אסור מן התורה ועוד דהכי מוכח מהירושלמי כמו שכתב הר״ן ז״ל שם בר״פ אין צדין א״כ מה טעם לאסור ברירה טחינה והרקדה מן התורה. עוד אפשר לומר דאפילו שהוא ז״ל סבור דטחינה והרקדה הותרה מן התורה אלא שרבנן אסרוה משום דאפשר כמו מגבן מ״מ הקשה עליו ה״ה ז״ל דכיון דסוף סוף צריך לטעם רבינו ז״ל וטעמו לבד אינו מספיק א״כ מוטב שיאמר טעם רבינו ז״ל בכל ואין אנו צריכים לטעמו כלל. עוד אמרו שם בפרק ר״א דמילה למעלה מזה א״ל אביי לרב יוסף מאי שנא מבשרא אגומרי פירוש שצולין אותו ביו״ט אע״ג דמכבה א״ל התם לא אפשר הכא אפשר ע״כ. נמצאת מכאן תשובה גדולה לה״ה ז״ל במה שכתב פרק ראשון שדעת רבינו ז״ל שכיון שבקצירה אין הפסד אע״ג דבקצת ממנה יש הפסד לא פלוג רבנן ומשום הכי אסרו תלישת ירק אע״ג דלא אפשר שיהיה נכלל בכלל הקצירה, והשתא קשה דא״כ בשרא אגומרי אע״ג דלא היה אפשר לנו לאסור כיון שהכיבוי נאסר כמו שכתב רבינו ז״ל בפרק שלאחר זה וכשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוקה א״כ ראוי לנו לאסור בשרא אגומרי אע״ג דאפשר כיון דמלאכת הכבוי נאסרה אע״ג דמכבה כלאחר יד הוא מ״מ ראוי לאסור כמו תלישת ירק כלאחר יד שאסור משום שנאסרה הקצירה. ועוד קשה ממה שכתב רבינו ז״ל ואם כבה לוקה כיון דהותר מלאכת הכבוי לצורך אכילה דהיינו בשרא אגומרי וגם לגרוף את התנור כמו שכתב הרשב״א ז״ל לעיל בפרק זה. א״כ נימא מתוך שהותר הכבוי לצורך הותר נמי שלא לצורך. ויש לומר דבשלמא בתלישת ירק אמרינן דכיון דנאסרה קצירה שהיא לצורך אכילה נאסר תלישת ירק אע״פ שהוא לצורך אכילה משום דלא פלוג רבנן אבל לא נאסור בעבור כן דמשום שנאסר כבוי שלא לצורך יאסר כבוי לצורך דלא שייך לומר אהא לא פלוג רבנן כיון שהם שני ענינים חלוקים דהאי לצורך והאי שלא לצורך דבשלמא בשהכל לצורך אמרינן לא פלוג וכן אין ראוי לומר מתוך שהותר כבוי דלא הותר הכבוי לגמרי אלא כבוי כלאחר יד ומשום הכי לא שייך לומר מתוך: אחרי כתבי [זה] ראיתי להרי״ף ז״ל בפ״ק דביצה דגריס בהך דר״א דמילה מאי שנא מבשרא אגומרי התם ליכא כבוי הא איכא כבוי. ומפני כן היה נראה לומר דרבינו ז״ל גריס כן והשתא לא קשה כלל מכל מה שהקשינו אלא שמכל מקום קשה דאם כך היא גירסת רבינו ז״ל איך כתב לקמן בפרק ד' ומותר לעשן תחת הפירות וכו' כמו שמותר לצלות בשר על האש ע״כ, ואם הוא גורס כגירסת הרי״ף ז״ל איך כתב למעלה אין מעשנים מפני שהוא מכבה וכאן כתב מידי דהוה אבשרא אגומרי משמע דסבירא ליה דבשרא אגומרי מכבה דלגירסת הרי״ף ז״ל בהא דאמרי מידי דהוה אבשרא אגומרי פליג אמאי דאמרי לעיל דאסור משום מכבה דסבירא ליה דלאו מכבה ומפני כן אמר דהוי כמו בשרא אגומרי דלא הוי מכבה כמו שמפורש כל זה שם בהר״ן ז״ל בפירוש ההלכות, ועם היות שאמר לדחות זה ואמר שמה שכתב רבינו ז״ל משום מכבה לאו כבוי ממש הוא דוחק הוא כל זה. ואם תראה פירוש הר״ן ז״ל בדעת ההלכות הנך רואה שאי אפשר לומר כן בדברי רבינו ז״ל ואין כל זה במשמע דבריו:
אבל דכין את התבלין וכו' אבל מלח אינו נדוך. קשה דודאי האי מלח לא הוי מכשיר אוכל נפש כמו שהכריח הר״ן ז״ל בפ״ק דביצה דאל״כ כיון דאפשר לעשותו מבערב למה הותר על ידי שינוי הא לא אשכחן דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעיו״ט דלישתרו בשינוי וא״כ על כרחין אוכל נפש עצמו הוא וא״כ קשה כיון דשחיקת תבלין כתב ה״ה ז״ל לעיל בפרק ראשון דהוו מכשירין שהרי כתב ונ״ל שהקלו במכשירין לפי שהן נאכלין וכו' א״כ אמאי לא תירצו בפ״ק דביצה (דף י"ד) כשאמרו דכולי עלמא מלח בעיא שינוי מאי טעמא אמאי לא חלקו דתבלין הן מכשירין והקלו במכשירין ומשום הכי לא בעיא שינוי אבל מלח דהוי אוכל נפש בעיא שינוי שהקלו במכשירין טפי כמ״ש ה״ה ז״ל בפרק ראשון. ועוד קשה דהרי מצינו כאן בהפך דהקלו באוכל עצמו טפי דהא מלח (מפני) שאפשר לעשותו מבערב מותר ביו״ט ע״י שינוי אבל מכשירין דאפשר לעשותן מעיו״ט לא אשכחן דלישתרי על ידי שינוי כמ״ש הר״ן ז״ל. מיהו לזה יש לומר דהוא ז״ל סבור כהראב״ד ז״ל דס״ל דדיכת מלח הוו מכשירין ומ״מ מותר על ידי שינוי משום דכל הקדירות צריכות מלח ולא סגי בלאו הכי וכן כתב בשמו הר״ן ז״ל בפרק המביא שכתב גבי ביקוע. ותירץ הראב״ד ז״ל כיון דאי אפשר בלא עצים לאפות ולבשל עשו אותו כדיכת מלח שהתירו אותה ע״י שינוי ע״כ. אבל מ״מ קשה דאיך כתב דהקלו במכשירין יותר מבאוכל נפש עצמו דהא בגמרא בפ' אין צדין (ביצה דף כ"ח:) דרשי רבנן הוא ולא מכשיריו ואוכל נפש מותר אבל מכשירין אסור והכי קי״ל כרבנן. וא״כ קשה איך נקל יותר במכשירין מבאוכל נפש עצמו דאין סברא לומר כן וכמו שכתב הר״ן ז״ל גבי משחזת. וי״ל דמ״ש ה״ה ונראה לומר דהקלו במכשירין לאו משום דראוי להקל במכשירין יותר מבאוכל נפש דאדרבה יותר יש להקל באוכל נפש אלא דמפני שהוא הקשה שם דכי היכי דבתלישת ירק אמרינן דאע״ג דלא אפשר אסורה מפני שהיא תולדת קצירה ולא פלוג רבנן ג״כ נימא בשחיקת תבלין שהוא תולדת טחינה שיהיה אסורה משום דלא פלוג רבנן לכך תירץ דלא דמי דבשלמא בתלישת ירק כיון דהקצירה והתלישה הכל הוא אוכל כיון דהכל דבר אחד דהוא אוכל אמרינן לא פלוג רבנן בין אוכל לאוכל אבל הכא טחינה הוי כאוכל ושחיקת תבלין הוי מכשירין א״כ אין הכל דבר אחד:
אבל דכין את התבלין וכו'. כתב ה"ה ז"ל וכן כל הנדוכין נדוכין כגון כרכום וכו'. ודבר תימא הוא זה שהרי בגמרא להאי טעמא דמפיגין טעמן אמרינן דמוריקא הוי כמו מלח דאינו מפיג טעמו וכבר תמה על זה הרב ב"י בטור א"ח סי' תקנ"ד ע"ש. והנראה לי לתרץ בזה דכיון דקיימא לן כשמואל דכל הנדוכין נדוכין כדרכן דמשמע אפילו מוריקא דהכי כייל לישנא דכל ומלח לא בעיא שינוי גמור אלא שינוי קצת א"כ כיון דהוא דבר קל כל כך ראוי לנו לומר דבשל סופרים הלך אחר המקל כמו שכתבו שם התוס' ונקטינן כקולא דכל חד ואפילו בקדירה קדירה דמי לבישול א"נ מוריקא נדוכין כדרכן לבד מלח לכל הטעמים אסור. וא"ת כיון דלא נפקא לן מידי בין טעם דכל הקדירות צריכות מלח וטעם דמפיגין טעמן למה כתב רבינו ז"ל טעמא דמפיגין טעמן. ויש לומר דנראה לו טעם ברור יותר דהוא דבר נראה לחוש כמו שכתב הרב ב"י ז"ל: