לחם משנה על משנה תורה, הלכות שבועות· רבי אברהם די בוטון
פרק ה · הלכה ב
ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע וכו'. הרב כ"מ ז"ל תמה שלא מצא לו ז"ל בפט"ז מה' סנהדרין שכתב בדין זה שחילק בין לאו מפורש לשאינו מפורש, ועוד אני תמיה למה לא הוי זה לאו מפורש הא אשכחן הלאו בשבועת ביטוי דכתב רבינו ז"ל בפרק דלעיל גבי שתי ככרות אחת של איסור ואחת של תנאי שתיהן במזיד בין שאכל הגדולה תחילה או באחרונה חייב וטעמא משום דהתראת ספק שמה התראה כדאמר פ"ג דשבועות ה"נ דכוותה היא. ועוד צריך להבין מה נקרא לאו מפורש ומה נקרא שאינו מפורש. וי"ל דרש"י ז"ל כתב דלקי על זה משום שבועת שוא שכיון שאין בידו שיעשו אחרים לקי משום שוא אבל רבינו ז"ל נראה שהדבר מסופק אצלו אי הוי שוא או שקר דשוא הוי משום שאין בידו לעשותו כדכתב רש"י ז"ל ושקר הוי מצד אחר משום דאפשר לאחרים שישמעו ממנו וא"כ כיון דאין לאו זה מפורש אי הוי שוא אי הוי שקר לכך כשנתרה בו בעת שנשבע לא לקי דהתראת ספק הוי דלא ידעינן אם אותם אחרים יעשו, ואם אמרנו בהל' סנהדרין דלקי על התראת ספק הוא היכא דידענו הלאו שעובר ויכול להתרות בו משום אותו הלאו אלא דספק אם יקיים העשה או לא אבל כאן שהלאו עצמו הוא ספק אי הוי שוא או שקר לא לקי בהתראת ספק כי האי גוונא: