לחם משנה על משנה תורה, הלכות שבועות· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה יז
אכל שתיהן בשגגה פטור וכו' שתיהן במזיד בין שאכל וכו'. שם שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה מיחייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא וכו', ורבינו ז״ל פסק דהתראת ספק שמה התראה ולה״ק דחייב בין שאכל האיסור תחילה או התנאי. ובריש פי״ו מהל' סנהדרין גבי עבר על לאו שנתק לעשה פסק כן רבינו ז״ל התראת ספק שמה התראה, ע״כ יש לתמוה איך כתב רבינו ז״ל לקמן ריש פ״ה ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא וכו' שהרי אפשר לאותן האחרים וכו' ונמצא כשמתרין בו בעת שנשבע התראת ספק היא שאין לוקין עליה דנראה דפליג מדידיה אדידיה. ורבינו ז״ל נראה שרצה לתרץ קושיא זאת באומרו אא״כ היה לאו שבו מפורש וכו' וצריך פירוש לפירושו ולכאורה נראה הכוונה לומר ודעתו לחלק בין לאו דשבועה דהכא בעת שנשבע לא עשה שום איסור שהרי אפשר שיקיימהו וג״כ אין כאן לאו כלל לאסור השבועה אלא כשעבר אותה אבל גבי נותר מיד עבר על לאו דלא תותירו וכן בגזל מיד עבר על לאו דלא תגזול אע״פ שאח״כ נתק לעשה מ״מ הרי יש בו לאו לאיסור בשעת עשיה ולהכי לוקה שם אע״פ שהיא התראת ספק. ולכאורה נראה שזה היה חילוק נכון אבל מ״מ הוא תימה (זה) דעדיין קשה ההיא דלעיל דאכליה לאיסורא והדר אכליה לתנאיה לאו דשבועה הוי והיכא דנשבע לא עבר על שום איסור וא״כ למה פסק שם רבינו ז״ל דהתראת ספק שמה התראה הא לרבינו ז״ל לאו התראה היא כדפרישית ועוד בפ״ק דשבועות (דף ג':) דאיפליגו ר' יוחנן וריש לקיש גבי שלא אוכל ככר זה היום ואכלה דר' יוחנן אמר התראת ספק שמה התראה דלפי מה שפירשנו כ״ע מודו בהא דלאו התראה כיון שבעת שנשבע אין כאן איסור ועוד בר״פ אלו הן הלוקין (מכות דף ט"ז) הקשו לר״ל דאמר גבי שבועה שאוכל ככר זה היום ולא אכלה מההיא דנותר דהא התם התראת ספק היא ושמה התראה ומאי קושיא הרי יש לחלק בין נותר לשבועה כדפרישית. ע״כ נראה ודאי דכונת רבינו ז״ל אינה כמו שפירשתי אלא כוונתו לפסוק כר' יוחנן דהתראת ספק שמה התראה ומ״ש לקמן בריש פ' חמישי ה״פ כל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך וכו' ה״ז הלאו הוא מוטל בין שוא לשקר דדמי לכל חד מינייהו בחד אנפא ולא דמי לשום חד מינייהו לגמרי דלא דמי לשוא משום דשוא בדבר דלא אפשר להיות כמו האיש שהוא אשה או על עמוד של זהב שהוא של אבן אבל זה אפשר להיות שאפשר לאחרים שיקיימו ובענין זה דומה לשקר. ולא דמי לשקר משום דשקר אפשר בידו לעשותו וזה אין בידו לעשותו ובענין זה דומה לשוא וא״כ כיון שבשעת השבועה אין יכולים להתרותו לאו של שקר או לאו של שוא בודאי דאם אנו מתרים אותו משום לאו (אנו) שקר הרי אין בידו לקיימו ואם אנו מתרים אותו משום שוא היכי אפשר לאותם אחרים שיקיימו וא״כ אין בענין זה לאו מפורש כדי שיתרו בו וזו היא כוונתו של רבינו ז״ל במ״ש אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל כלומר מזה הצד לא דמי לביטוי ונמצא שהוא גורם לשוא, ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא כלומר לשוא ג״כ אינו דומה שהרי אפשר לאותם אחרים שישמעו כו' וא״כ כיון שהוא מוטל בין שני הלאוין הרי זו כהתראת ספק שאין לוקין עליה אלא א״כ הלאו מפורש כלומר שיהיה הלאו מפורש כדי שיתרו בו משום אותו לאו ואתי שפיר לפירוש זה מה שאמר הלאו המפורש: