לחם משנה על משנה תורה, הלכות שבועות· רבי אברהם די בוטון
פרק ב · הלכה יד
גמר בלבו שלא לאכול פת חטים וכו'. נתן טעם רבינו ז״ל ואמר שפת חטים פת שמה כלומר מפני שהלשון היוצא מפיו אינו חולק עם מה שבלב אלא שעושה מהלשון הכולל חלקי ובכי האי ודאי יכול לעשות זו היא דעתו ז״ל. ודע שהקשו התוס' ז״ל על הא דגמר בלבו להוציא חטין והוציא פת סתם דהכא משמע דיכול לומר בלבי היה פת חיטין ולעשות הכולל חלקי והתם בפ' ד' נדרים (נדרים דף כ"ח) גבי יאסרו עלי כל פירות שבעולם וחשב בלבו היום קאמר התם דאי לאו טעמא דאונסא דברים שבלב אינם דברים והיה אסור לעולם ומאי דקאמר בלבו היום אינו כלום ותירצו בחד תירוצא דהכא בסתם פת הוי של חטים משום הכי שרי שלא במקום אונס משום דהרי הפה אומר בפירוש מה שבלב אבל אי לא הוה פת סתם פת חטים אלא לשון כולל משמע מדברי התוספות ז״ל ודאי דלא הוו דברים שבלב אלא היה אסור בכל פת ולא היה יכול לעשות מהלשון כולל פרטי. והקשה הרב מהר״י ן' לב ז״ל בספר שלישי מפסקיו שאלה קי״ז ב' קושיות על דעת זו. חדא דפיו ולבו שוין בעינן וכי היכי דנתכוון להוציא פת חטין והוציא פת שעורים פטור משניהם הכי נמי הוה לן למימר הכא דכיון שלא כיון מה שהוציא בפיו דמותר בכל וכבר תירץ הוא ז״ל זה בתירוץ נכון. עוד הקשה מהא דאמרינן בסוף האי פרקא (שבועות דף כ"ט) אמר ליה רבינא לרב אשי ודילמא (האי גברא ציפורא רבא וכו') דמשמע מההיא שמעתתא דמצי למעבד מהלשון הסתמי כולל ולומר בלבי כך היה דהא איתמר התם דאי אמר תורה מצו למימר חדא תורה ואי הוה אמר להו ב' תורות מצו למימר תורת חטאת ותורת אשם ואי אמר להו כל המצות מאי מצו למימר מצות ציצית וכו' והניח הקושיא בצ״ע. ול״נ דלאו קושיא היא ולא מידי דשאני היכא דנשבע שלא יאכל פת אז נאמר ודאי דאם אמר בלבי היה חטין דאינו כלום דאם זאת היתה כוונתו היה לו לפרש ולומר פת חטים או פת שעורין ולא לשון סתמי כולל דמי הכריחו לומר לשון סתמי כולל וכן ביאסרו עלי כל פירות שבעולם נמי אי לאו טעמא דאונסא יש לומר ודאי כשאמר בלבו היום אינו כלום דהי״ל לפרש דמי הכריחו לסתום דבריו אבל התם היו מוכרחים לסתום דבריהם מפני אימת משה שהיה משביעם ואם היו אומרים לו בפירוש תורת חטאת ואשם או תורה אחת או ציצית וכו' לא היה מקבלו מהם והם היו רוצים לקבל התורה מחמת יראה שהרי כפה עליהם ההר כגיגית ומפני כן כדי להטעות למשה היו מוכרחים שלא לגלות ומפני כך היו יכולים לעשות שם הלשון כולל חלקי. וכ״ת א״כ מה הקשה לרבא דילמא ציפורא רבא חזא והביאו ראיה ממשה שאני גבי משה דלא היו רוצים לגלות משום דאיכא אונסא, י״ל דאע״ג דהכא ליכא טעמא דאונסא איכא טעמא אחרינא דכונתו לגזום וכדי להגזים הענין אמר כך ולא רצה לגלות לומר ציפורא, זה דעתי לתרץ דעתו של התוספות ז״ל ונמצינו למדין לדעת זו דאין אנו יכולים לעשות מהלשון הסתמי כולל חלקי אבל דעת רבינו ז״ל אינו כך כמו שביארתי והקושיא שהקשו התוספות ז״ל יתרץ אותו כתירוץ הרמב״ן ז״ל וכדכתב הרב מהר״י ן' לב ז״ל וכן עיקר: