אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות שבועות· רבי אברהם די בוטון

פרק ב · הלכה ב

הלכה א

אחד הנשבע או שהשביעו אחר וכו' הרי זו שבועה גמורה. משנה בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל"ה) משביע אני עליכם וכו' באל״ף דל״ת וכו' בשד״י וכו' בחנון ברחום בארך אפים וכו' ובגמרא הקשו למימרא דחנון ורחום שמות נינהו (ורמינהי) יש שמות שנמחקים ויש שמות שאינם נמחקים וכו' ותירצו במי שהוא חנון (במי שהוא רחום) קאמר אמר ליה רבא אי הכי בשמים ובארץ נמי במי שהשמים והארץ שלו קאמר הכי השתא התם כיון דליכא מידי אחרינא דמקרי רחום וחנון ודאי במי שהוא חנון ודאי במי שהוא רחום קאמר הכא כיון דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר ע״כ, משמע מן הגמרא דאע״ג דלא אמר אלא בחנון ברחום חייב ואע״ג דאין שמו של הקב״ה חנון מ״מ מפרש דבריו דהכי קאמר בהשי״ת שהוא חנון בהשי״ת שהוא רחום ואע״ג דבשמים ובארץ לא מפרשינן הכי משום דחנון ורחום ודאי שהוא השי״ת משום הכי נפרש כן דהוי כאילו אמר בה' שהוא חנון בה' שהוא רחום אבל בשמים ובארץ אמרינן בשמים ובארץ קאמר: והשתא יש לתמוה על רבינו ז״ל שאמר במי ששמו חנון דמשמע דבחנון ורחום לחודיה לא סגי נראה מדבריו שמה שתירצו בגמ' במי שהוא חנון ר״ל שאמר בפירוש במי שהוא חנון במי שהוא רחום והוא דבר תימה. חדא דדעת אביי התרצן הוא לתרץ שאין שמו של הקב״ה חנון ואיך יאמר שפירוש המשנה הוא שאמר במי ששמו חנון כ״ש שהוסיף הקושיא שהרי אין שמו כן. ועוד אם פירוש דברי אביי הוא כך מה הקשה לו רבא מבשמים ובארץ לימא שבשמים ובארץ וכו' הא לא דמי כלל דבשלמא אם היה אומר בחנון ברחום הוי כמו בשמים ובארץ ושם תפול ודאי הקושיא כמו שנפרש ברחום כך נפרש בשמים אבל כיון שאמר במי ששמו אין זה דומה לבשמים ובארץ דכאן פירש יותר ואמר במי ששמו חנון שהוא ודאי האל. ואם נאמר שמ״ש רבינו ז״ל למי ששמו חנון למי ששמו רחום אינו מדוקדק בדבריו אלא כוונתו פירוש הענין לא שיאמר הנשבע כך, אין זה אמת שהרי כשתדקדק בכל זה הפרק כתב רבינו ז״ל מי ששמו רחום מי ששמו חנון ובכל פעם שהזכיר רחום חנון וכל שכן שאר הכינויים הזכיר ששמו משמע דבדוקא נקטיה. ונראה דרבינו ז״ל מפרש כשהקשה הגמרא שהמקשה הבין במשנה שמה שאמר ברחום בחנון ר״ל במי ששמו רחום וכו' והטעם שהבין כן מפני שאם לא אמר בששמו רחום הרי אפשר לפרש שנשבע באדם אחד שהוא רחמן או חונן דלים אבל כשאמר ששמו ודאי שאין שם אחד רחום או חנון בלתי ה' לבדו ולכך הקשה למימרא דרחום הוא שם ורמינהי וכו' ותירץ אביי דאע״פ שאמר מי ששמו אין כוונתו לומר שהוא שמו כך אלא ר״ל שאנו קורים לו כך מצד פעולותיו שהוא חנון לזה הקשה רבא כיון דאת אמרת דאע״פ שהוא אומר בפירוש מי ששמו דכוונתו אינו לומר ששם הקב״ה כך אלא אנו מפרשים דבריו כאילו אומר השם שאנו מתארים לו א״כ בשמים ובארץ נמי נעשה פירוש לדבריו לזה תירץ דלא דמי ואמר הכי השתא וכו'. ולכך רבינו ז״ל כתב למי ששמו חנון וכו' שבין לדברי המקשה בין לדברי המתרץ צריך שיזכיר שמו ואם לא אמר אלא בחנון ברחום אינו כלום כדפרישית:

והוא שיזכיר שם מן השמות וכו'. דעת רבינו ז"ל דמדאמרו שם במשנה באחד מן הכינויין וכו' משמע דלחיוב מלקות או קרבן צריך הזכרת שם או כינוי אבל בלא שם או כינוי איסורא מיהא איכא. והראיה דאיכא איסורא הוא משום דבגמרא אמרו דלאו לאו שבועה ובמאי עסקינן אי בהזכרת שם או כינוי בלאו אחד סגי כיון שאמר לא בה' אלא ודאי הוא בלא הזכרת השם ולחיוב ודאי לא הוי משום דהרי במשנה אמרו שצריך כינוי לחיוב אלא ודאי איסורא איכא ולאיסורא איירי. ועוד ראיה אחרת דאמרו שם ארור הוא שבועה ומפקינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם ארור וכו' והרי שם לא הזכיר לא שם ולא כינוי א"כ כ"ש השבועה עצמה. אלו הראיות הביא הר"ן ז"ל בפירושו למסכת שבועות בשיטה. ועוד הביא דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל שהוא הפך דברי רבינו ז"ל דלרבנן כיון דלית להו ג"ש דאלה אלה לא בעינן בשום שבועה לא בשבועת ביטוי ולא בשאר שבועות הזכרת השם או כינוי דבלאו הכי חייב קרבן או מלקות ומתני' תרי גווני שבועות קתני משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני עליכם בשבועה אפי' בלא הזכרת השם סגי ואח"כ אמר דאילו לא אמר בשבועה אלא שהשביעם בשם או בכינויין חייבין וכן הדין בכל השבועות. והר"א ז"ל בהשגות הטיל פשרה דבשבועת העדות ופקדון בעינן שם או כינוי משום דילפינן אלה אלה מסוטה ובשאר שבועות בלא שם וכינוי סגי. והם דברי תימה שהרי לרבנן שאמרו דבכינוי סגי מבואר בגמ' דלית להו ג"ש דאלה אלה והוא ז"ל פסק כרבנן דבכינוי סגי וא"כ איך אמר דדוקא בהני תרתי דאיכא ג"ש צריך שם או כינוי הא למ"ד דסגי בכינוי לית ליה ג"ש כדאמרו בגמרא. וכבר תמה עליו הר"ן ז"ל בשיטה. ונראה ליישב דבריו ולומר דמאי דקאמר דילפינן אלה אלה מסוטה לאו גז"ש ממש קאמר אלא גילוי מלתא הוא דהכי אסיקו בגמרא אליבא דרבנן דשאלו שם מנא להו דאלה היא שבועה ואמרו מדתניא אין אלה אלא שבועה וכן הוא אומר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה הרי מבואר שם דבשבועת האלה דאיכא בסוטה מגלה לנו דהאי אלה דהכא הוא שבועה ולזה כתב כיון שגילה לנו סוטה א"כ נגמריה שיהיה דומה לסוטה כל מה שאפשר אבל לא ממש כמו סוטה דהתם שם המיוחד דוקא משום דאין זו ג"ש גמורה אלא גילוי מילתא בעלמא ומפני כן בשם או כינוי סגי ואי ליכא שם או כינוי אינו כלום אבל בשאר שבועות לא. זה נראה לדעתו ז"ל עם שהוא דחוק:

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות שבועות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה