לחם משנה על משנה תורה, הלכות קריאת שמע· רבי אברהם די בוטון
פרק ב · הלכה ו
היה עוסק באכילה וכו'. פרק קמא דשבת (דף ט' ע"ב) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה וכו' ואם התחילו אין מפסיקין. וסובר רבינו ז״ל שהוא אפילו לקריאת שמע ומה שכתוב אחר כך ומפסיקין לק״ש וכו' מילתא באנפי נפשה היא דאיירי בדברי תורה וכמו שביארתי אבל כל הני דלעיל אפילו לק״ש אין מפסיקין וכל זה איירי בדאיכא שהות כדאוקמוה בסוכה פרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ח) וסיפא דקאמר ומפסיקין לק״ש דאיירי בדברי תורה דמפסיקין כתב הרי״א ז״ל דאיירי בדליכא שהות דאי איכא שהות וכי גרע תלמוד תורה מכל הני שהזכיר קודם דאין מפסיקין ואין נראה כן דעת רבינו ז״ל אלא דסיפא דמפסיקין לתלמוד תורה דומיא דרישא איירי בדאיכא שהות וכי תימא וכי גרע מכל הני מרחץ ותספורת וכו' יש לומר דפוסק דת״ת לא מיקרי פוסק מעניינו דק״ש נמי קריאת התורה היא ומאי שנא האי קריאה מהאי קריאה אבל הכא פוסק מענייינו לגמרי ולכן אין מפסיקין כיון שהתחיל. ובעל קרית ספר כתב דשאני תלמוד תורה דיכול לחזור אח״כ ללימודו מיד אחר שקרא אבל הכא בסעודתו שהתחיל או מלאכתו צריך שיגמרנה ואולי לא ימצא לגומרה ולכך אמרו שגומרה תחלה. ואין זה תירוץ שגם בסעודתו ומלאכתו אטו מי לא עסקינן דיכול לגומרה אח״כ אלא ודאי העיקר כדפרישית. א״נ י״ל דהקריאה בתורה מושך טפי ואפשר שישכח ולא יקרא מה שא״כ במלאכתו וסעודתו וכל הני דמתניתין. ובהשגות כתב א״א לא כי אלא מפסיק וקורא ואע״פ שיש שהות לקרות מפני שהיא מן התורה ואם אין שהות אפילו לתפלה דרבנן מפסיק ואיתא להא מילתא וכו'. והרב בית יוסף בסי' ע' פירש טעמו של הראב״ד ז״ל ופשוט הוא דהוא סובר דכתירוצא דאמר רבא הא דאורייתא הא דרבנן קי״ל דהא גם רבי זירא מוקי מתניתין ביו״ט שני דרבנן. וז״ש דדוקא ביו״ט שני דרבנן קאמר מתניתין בדליכא שהות מפסיק הא בדאורייתא אע״ג דאיכא שהות מפסיק. ונראה לתרץ דעתו של רבינו ז״ל דלפי המסקנא דאוקמה ביום טוב שני דרבנן הוא הדין בדאורייתא ומאי דנקט מתניתין דרבנן להודיענו דאפילו בדרבנן היכא דליכא שהות מפסיקין וכל שכן בדאורייתא אבל בדאיכא שהות בין מדאורייתא בין מדרבנן לא מפסיקין ומשום הכי נקט מתניתין י״ט דרבנן. והרב״י דחק עצמו לתרץ דעת רבינו ז״ל דמתני' בכל גווני איירי ונדחק במה שאמרו בגמרא דיקא נמי דקתני וכו'. ועוד תירץ תירוץ אחר דרבינו סובר כדברי הר״ן והוא מחלק בין מטא זמן חיובא ללא מטא זמן חיובא דהיכא דהתחיל קודם דמטא זמן חיובא אפילו בדאורייתא לא מפסיק אבל היכא שהתחיל אחר דמטא זמן חיובא בדאורייתא מפסיקין ובדרבנן לא מפסיקין ורבינו איירי קודם דמטא זמן חיובא ולהכי כתב דאפילו בדאורייתא לא מפסיקין. ומ״ש ואם הפסיק הרי זה משובח יצא לו ממה שאמר ר' זירא מצוה לאפסוקי. וקשה לי עליו טובא חדא דאם דעתו של רבינו כך למה לא ביאר דהיכא שהתחיל בתר דמטא זמן חיובא דבדאורייתא מפסיקין ובדרבנן לא ולמה סתם דבריו. ועוד איך כתב דיצא לו מדברי ר' זירא הא ר' זירא מאי דקאמר מצוה לאפסוקי הוא על מתני' דלולב ומתני' דלולב אחר דמטא זמן חיובא איירי כדכתב הר״ן ז״ל דמצפרא מטא זמן חיובא וא״כ מאין לו לרבינו דהיכא דהתחיל קודם דמטא זמן חיובא דמצוה לאפסוקי. לכן נראה ודאי דרבינו אינו מחלק בכך ודעתו דלמסקנא לא שני לן בין דאורייתא לדרבנן כדפרישית. ומ״מ קשה מאין לו מ״ש ואם היה מתירא וכו' הרי זה משובח לכך נראה לתרץ הכל ולומר דרבינו ודאי דס״ל כהראב״ד ז״ל דלמסקנא קי״ל כתירוצא דרבא דהא דאורייתא הא דרבנן ובדאורייתא אפילו בדאיכא שהות מפסיקין ומ״מ הוקשה לו על תירוץ רבא הקושיא שהקשו התוספות ז״ל שהרי קידוש היום דהוי דאורייתא ואיפסיקא הלכתא כרבי יוסי דאין מפסיקין לכך מתרץ הוא ז״ל דמאי דקאמר רבא הא מדאורייתא ר״ל מתניתין דקאמר נוטל וכו' הוי בלולב דהוי דאורייתא ואיירי למצוה כלומר מצוה לנוטלו על שלחנו אע״ג דמן הדין אין מפסיקין כר' יוסי מ״מ מצוה להפסיק אפילו בדאיכא שהות ומתני' דלפי האמת אוקמה ר' זירא בדרבנן ה״ק דוקא בדבר דרבנן בדליכא שהות מפסיקין הא בדאיכא שהות אין מפסיקין כלומר אפילו מצוה להפסיק לא הוי הא בדאורייתא אפילו דאיכא שהות מצוה להפסיק אבל מן הדין ודאי דאין מפסיקין מדרבי יוסי ומכאן יצא לו לרבינו מה שכתב הרי זה משובח וזה נראה לי נכון וברור בדעתו של רבינו ז״ל: