לחם משנה על משנה תורה, הלכות קרבן פסח· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה ד
המפריש נקבה לפסחו וכו'. כתב הרב מהררי"ק ז"ל ומאחר שנתבאר בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין ופ"ט מהל' מעשה הקרבנות שרבינו ז"ל פוסק כמ"ד אין בעלי חיים נדחים ממילא משמע שיביא בדמיו פסח ע"כ. ודברים תמוהים הם דמה ענין בעלי חיים נדחים לזה דמאי דמפיק בגמרא בעלי חיים נדחים (מהן) הוא משום דלא אמרי' היא עצמה קרב שלמים משמע דכיון דנדחית נדחית ולא יביא אלא בדמיו אבל שיביא בדמיו פסח או שלמים אין זה תלוי בפלוגתא דבעלי חיים נדחים והך דינא נפקא ליה לרבינו ז"ל מברייתא דתמורה בפ' אלו קדשים שאמרו כן בברייתא בהדיא ע"ש. ועדיין יש לתמוה על רבינו ז"ל כיון דהוא סבר דב"ח אינן נדחים היה לו לפסוק כאן דהוא עצמו קרב שלמים כמ"ש בההיא דהפריש פסחו ששם הלך לשיטתו שכתב והשני יקרב שלמים מפני דמתני' כמ"ד בעלי חיים נדחים וכדכתב רש"י ז"ל בגמרא גבי ההיא דמשמע מינה דמרישא דמתני' הוה מצי למידק דבע"ח נדחים ג"כ משמע דמתני' אתיא כמ"ד בעלי חיים נדחים ולכך אנן דס"ל דאין נדחים יקרב אבל בהך תימה היא. ותימה על תימה על הראב"ד ז"ל שהשיגו שם אדרבה כאן היה לו להשיגו שהיה לו לכתוב יקרב שלמים כדכתיבנא אבל שם כדין כתב שהלך לשיטתו דבעלי חיים אינם נדחים. ועוד תימה על הרב בעל ב"י ז"ל שרצה להליץ בעדו ואמר דהך יקרב ר"ל ירעה ויביא בדמיו שלמים ואיך אפשר לומר דהרי לקמיה כתב הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים כמו שביארנו ועוד קשה בדבריו דכיון דאיהו פסק כי הך מתני' דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי והוא ז"ל פסק בפרק ט"ו מה' מעשה הקרבנות גבי בהמת השותפין שהקדיש מהן חציה וכו' כתב שם אע"פ שמתחילה דחויה היתה כשהקדיש חציה אין הדיחוי מעיקרו דיחוי והכא ס"ל דהוי דחוי וקשיא דידיה אדידיה. ונ"ל לתרץ לע"ד זה עם מ"ש התוס' ז"ל ביומא בפ' שני שעירים (דף ס"ד) כשאמרו על מחלוקת ר"י ורב דברייתא דייקא כוותיה דר"י הקשו שם דמתני' סבר דבעלי חיים נדחים ועוד הקשו מאי קמ"ל ר"י בההיא מימרא דהקדיש חציה דאמר שם ש"מ מדר"י תלת הא הני תלת שמעינן ממתני' ותירצו דיש לחלק דנקבה לפסח הוי דחיה גמורה ואפי' שנאמר דהתם ידחה לא מסייע לר' יוחנן דר"י רצה לומר דאפי' שאינה דחיה גמורה מת שעיר המשתלח או הקדיש חציה דבעלי חיים נדחים ולהכי רבינו ז"ל בהך דחיה דהפריש נקבה דהוי דחיה גמורה נקבה לפסח לא חזיא לעולם פסק כסתם מתני' דבעלי חיים נדחים ולכך לא כתב שיקרב שלמים אבל בההיא דאבד פסחו דלא הוי דחיה גמורה פסק דיקרב שלמים דדמי להך דהקדיש חציה דר' יוחנן ובהא לית הלכתא כר"י דבעלי חיים נדחים דחיה פורתא כי האי ומש"ה כתב רבינו ז"ל שם בעלי חיים נדחים ואם דחוי מעיקרו לא הוי דחוי משום דההיא ראיה לא אלימא כי הך דהכא אבל הך דהכא דאלימא בעלי חיים נדחים ודחוי מעיקרו הוי דיחוי וזה הבין הראב"ד ז"ל בדבריו ולכך לא השיגו כאן. אבל בחלוקה דאבד פסחו השיגו משום דס"ל דההיא מתני' אפילו לרב דאמר בעלי חיים אינן נדחים ירעה משום דדחאו בידים שהקריב האחר וכדכתבו שם התוס' ז"ל דאפי' רב מודה בהא ולהכי לא הביאו ביומא בפ' שני שעירים מהך מתני' דדייקא כר"י דהא הכא הך דיחוי הוי דחייה כההיא דר"י ולא הוי דחיה גמורה כמקריב נקבה לפסחו ואמאי לא אייתי מינה סייעתא לר"י אלא ע"כ אית לך למימר דאפי' לרב אתיא משום דדחוי בידים היא וזו היא סברתו של הראב"ד ז"ל ולכך השיגו על רבינו ז"ל דזה שיבוש דאינו אלא ירעה אבל דעת רבינו דהך מתני' אתיא דלא כרב דאמר בעלי חיים אינן נדחים ומה שלא הביאו בגמרא סייעתא מינה לר"י משום דהוה מצי למדחי הך דחיה דשאני התם דדחאו בידים אבל לפי האמת לא הוי הכי אלא דלא שאני בין דחאו בידים בין לא דחאו. וא"ת לדעת רבינו ז"ל הפריש עד שלא נתגייר ולא נשתחרר דכתב רבינו ז"ל לקמן דיקרב פסח משום דבעלי חיים אינן נדחים הא התם הוי דחיה גמורה דכשהוא עכו"ם וכשהוא אינו משוחרר אינו ראוי לפסח כלל וא"כ לדעתו דסבר ליה דכשהוא דחיה גמורה נדחים הוה לן למימר התם דידחה. וי"ל דהתוס' ז"ל כתבו בזבחים (דף י"ח) דהיכא דבידו לתקן לא הוי דחוי גמור. ואם תאמר הא תינח עכו"ם שבידו להתגייר אבל עבד אין בידו להשתחרר וקטן אין בידו להגדיל. וי"ל דמ"מ הוא דבר שאפשר להיות ויבא לאחר זמן אבל נקבה לפסח לא חזיא לעולם כדכתבו שם התוס'. ומ"מ הלשון שכתב בפרק ט"ו מהל' מעשה הקרבנות אע"פ שהוא קדושת דמים קשה דבגמרא משמע דהסברא איפכא דקאמר יש דחוי בדמים וכבר הקשה כן הרב בעל כ"מ ז"ל ועוד קשה מ"ש הואיל והוא בעלי חיים וכו' ולמה לו הך הא כיון דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי אפי' שלא יהיה בעלי חיים נמי וצ"ע: