לחם משנה על משנה תורה, הלכות קידוש החודש· רבי אברהם די בוטון
פרק ג · הלכה ג
כשם שמחללין העדים כו'. בריש פרק אם אינן מכירין (ראש השנה דף כ"ב) על מתני' דאמרה משלחים עמו אחר להעידו הקשו שם וחד מהימן והתניא מעשה שבא הוא ועדיו עמו וכו' אמר רב פפא מאי אחר זוג אחר וכו' וחד לא מהימן והתניא מעשה בר' נהוראי שהלך אצל העד להעיד עליו בשבת באושא ותירצו רבי נהוראי סהדא אחרינא הוה בהדיה והא דלא חשיב ליה משום כבודו של ר' נהוראי רב אשי אמר ר' נהוראי סהדא אחרינא הוה באושא ואזל ר' נהוראי לאצטרופי בהדיה א״ה מאי למימרא מהו דתימא מספיקא לא מחללינן שבתא קמ״ל ע״כ. והקשו התוס' ז״ל גבי הא דהקשו בגמ' וחד מי מהימן תימא כי לא מהימן נמי מחלל את השבת לילך שם שמא יצטרף עם אחר כדתנן בפ״ק גבי אב ובנו דילכו לא מפני שיצטרפו זה עם זה אלא שאם יפסל האחד שיצטרף השני עם אחר ונראה דלא מקשה היאך אחד מחלל שבת כיון דלא מהימן לחודיה אלא מקשה על לישנא דמתניתין דנקט אחד דמשמע דחד מהימן ע״כ. וקשה על זה דמשמע דאית להו דאחד ילך בשבת אע״פ שאינו יודע אם יש שם אחר א״כ למה הוצרכו בגמ' לידחק בהדי דרבי נהוראי דליכא מהתם קושיא כלל דהתם לא קאמר אלא שרבי נהוראי הלך להעיד שם בשבת אע״פ שלא היה עד עמו אלא אולי ימצא שם עד אחר דבשלמא במתניתין הוצרך לידחק ולומר מאי זוג אותו הזוג משום דקשיא ליה דאמאי משלחין אחד לבד הא אחד לא מהימן היה להם לשלוח שנים אבל מברייתא דר' נהוראי לק״מ. ויש לומר דהכי מקשה מדקאמרה הברייתא להעיד עליו ולא קאמרה להצטרף עם אחר להעיד עליו משמע דרבי נהוראי לחודיה היה נאמן ותירצו דלא הזכירו משום כבודו של רבי נהוראי. וא״ת איך תירץ רב אשי קושיא זו דעדיין קשיא ליה להצטרף עם אחר להעיד מבעי ליה ולא להעיד עליו דמשמע דהוא לחודיה מהימן ותו קשיא למה לי שיהא עד אחר באושא אע״פ שלא ידענו שיש שם עד אחר הלך להצטרף אולי ימצא שם עד אחר לפי דברי התוס' ז״ל. לזה יש לתרץ עם מה שכתבו התוס' ז״ל (בדיבור סהדא הוה) וז״ל י״ל דמיירי בעד אחד שראה את החדש שהלך רבי נהוראי להצטרף ולהעיד נמי על החדש. ולפי זה פירוש הברייתא הכי הלך אצל העד של החדש שהיה באושא להצטרף עמו ולהעיד על החדש וא״כ הוזכרה בברייתא השניה עדים ולזה הקשו בגמרא א״ה מאי למימרא כלומר בשלמא בלישנא קמא דתירץ דהיה רבי נהוראי העד שמכיר העד אשמעינן בברייתא דאע״ג דלא היה העד עצמו חילל את השבת אבל לתירוצא בתרא דהוא היה העד עצמו מאי למימרא אבל לפירוש רש״י ז״ל שפירש דסהדא אחרינא הוה בהדיה איירי לעד המכיר א״כ הך קושיא דאי הכי קאי לתירוצא קמא ג״כ ולהכי כתבו התוס' ז״ל דלפירוש רש״י ז״ל קאי פירכא דאי הכי לב' שנויי. אבל קשה דאתירוצא קמא מתרץ מהו דתימא מספיקא לא מחללינן שבתא הא לא הוי ספקא דהעד עצמו היה הולך עמו אלא שלא הזכירו מפני כבודו. וי״ל דמ״מ איכא מהו דתימא דילמא אותו העד שהלכו להעיד עליו שהוא כשר לא ימצאוהו באושא שיעיד על החדש וא״כ נמצא דהליכתן להעיד עליו שהוא כשר היה לבטלה א״כ נמצא ודאי דלפי' רש״י ז״ל דוקא היכא דידענו שיש שם עד אחר באותו מקום שהולך שם להצטרף עמו אע״פ שלא ידענו שהוא בביתו אם לאו מחלל את השבת אבל אם לא ידענו שיש שם עד כלל לא דאי לא למה הזכירו בגמ' סהדא אחרינא הוה באושא. א״כ נמצא דרבינו ז״ל דאית ליה דאפילו עד אחד שמכירו לעד ילך אפילו שלא ידע שיש לשם אחר שיעיד גם כן להצטרף עמו ודאי דאית ליה כפירוש התוספות ז״ל דס״ל דאפילו חד ילך אפי' שלא ידע אם יש שם אחר דומיא דאב ובנו. ועדיין קשה מנא לן הך דינא דמההיא דאב ובנו אין ראיה דילמא דמתני' לא קאמר בשבת אלא בחול קאמרה מתני' דחייבים לילך שניהם משום דדילמא יצטרפו אבל ודאי לחלל שבת לא יחלל אלא אחד מהם דוקא ומנ״ל לתוס' האי דינא. וגם לפי פירושם מהך סוגיא אין הכרח לדין זה דלתירוצא קמא שנים הם שהלכו ומשום כבודו של ר' נהוראי לא הזכירו ולתירוצא בתרא העד המוזכר בברייתא הוא העד המעיד על החדש ועמו הלך להצטרף עם העד שהיה שם באושא. ונראה ודאי להביא ראיה לדין זה מההיא מתני' דספ״ק שאמרו שעברו יותר מארבעים זוג משמע דכולן מחללין את השבת אע״פ שכבר הלכו ראשונים להעיד ומשמע דבשבת איירי מתני' מדקאמר דעיכבן ודאי דמהך טעמא היה רוצה לעכבן שלא יחללו את השבת ועוד דקאמר במתני' דאפילו דנראה בעליל דהיא גלויה לכל מחללין את השבת אבל מ״מ הא דאב ובנו דהכריחו התוס' ז״ל אינה ראיה מכרחת כ״כ ואולי דהתוס' ס״ל דפשטא דמתני' דאב ובנו אדלעיל קאי דמתני' דלעיל קאמרה דמחללין את השבת ואח״כ אמרה אב ובנו וכו' משמע דהם נמי יחללו השבת ומ״מ למדנו דדעת רבינו ז״ל כדעת התוס' ז״ל ולא כדעת רש״י ז״ל. ומה שהקשה המפרש מענין המילה שאין מחללין עליה השבת על הספק שאני קידוש החדש דתלוי ביה תקנת המועדות ועל שום ספק מחללין משא״כ מילה שיכול לעשותה ביום אחר ופשוט הוא: