לחם משנה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· רבי אברהם די בוטון
פרק א · הלכה כא
מין במינו אינו חוצץ וכו'. אע"ג דללישנא בתרא דפרק הוציאו לו פשיטא ליה הא והבעיא הוי אי דרך שירות בכך והיה לו לרבינו ז"ל לכתוב ולהודיענו דדרך שירות בכך שהוא הענין המסופק בלשון אחרון מ"מ לא חשש רבינו ז"ל בכך. וא"ת כיון דרבינו ז"ל פסק דמין במינו אינו חוצץ א"כ מתני' דנתן את המלא בריקן מפרשינן לה כפשטה כמו שהיה סבור הפשטן דהושיב מזרק מלא לתוך מזרק ריקן ולא מפרשינן עירה דם הפר לתוך דם השעיר כדי לערבן יפה דהא לכאורה תירוצא דחיקא הוא וא"כ רבינו ז"ל איך פסק בפ"ב מה' עבודת יוה"כ כי ההוא תירוצא דאמר שם ומחזיר הכל למזרק שהיה בו דם הפר כדי שיתערבו יפה יפה. וי"ל דמ"מ משמע ליה לרבינו דקושטא דמילתא הכי הוי כיון דהמתרץ תירץ כן ולא בדרך דחייה איתמר:
אבל אם עשה כן בקמיצת המנחה וקמץ מתוך הסיב וכו'. רש"י ז"ל לא פירש כן בפ' הוציאו לו (דף נ"ח) אלא כתב שם גבי קומץ דהיינו אחר הקמיצה שנותן הקומץ בכלי אחר ובאותו הכלי נתן הסיב ונתן לתוכו הקומץ ולפירושו הוי ממש כדם שבכלי שהוא מקבל נותן הסיב וכן בקומץ בכלי שהוא נותן בו הקומץ נותן הסיב ומפני שאמרו בדם כשר בקומץ פסול פירש"י ז"ל הענין בחד גוונא ולענין הדין אין ביניהם חילוק: