לחם משנה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· רבי אברהם די בוטון
פרק א · הלכה טו
חותך הבשר כו'. מה שהקשה הר"א ז"ל בהשגות מסוגיא דפרק כיצד צולין דהוי בעיא דלא איפשיטא לענין טומאה ונקטינן לחומרא, אין זו קושיא על רבינו ז"ל דבהדיא נקיט לההיא לקולא שכתב בפרק ח' מהל' אבות הטומאות וז"ל בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם הוא מטמא את הידים או לא ולפיכך אינו מטמא שספק טומאת הידים טהור כמו שיתבאר ע"כ. וע"כ אני תמיה על הרב בעל כ"מ ז"ל בתירוץ ראשון שרצה להעמיד דרבינו ז"ל נקיט לה לחומרא דבהדיא נקיט לה רבינו ז"ל לקולא בפ' הנזכר כדכתיבנא ורבינא נמי דאמר חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי משמע לכאורה דרבינו ז"ל פסק דלא כוותיה דבפ"ב מהל' שאר אבות הטומאות כתב רבינו ז"ל גבי בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו דהיכא דשחטה ואח"כ חתך האבר כטרפה שנשחטה ולרבינא לא בעינן חתיכת האבר דלדידיה חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו ולא תני חתיכה דסיפא דמתני' בפרק בהמה המקשה (דף ע"ב) אלא אגב רישא דאמרו שם בגמ' אליביה כשהקשו אליבא דר"מ דאמר מגע נבילה דאמאי טומאת בית הסתרים היא ואמרו במסקנא דלרבינא נקט חתיכה בסיפא אגב רישא ואע"ג דקי"ל כרבנן דהוי מגע טרפה ולא נבילה מ"מ משמע דצ"ל לרבינא דלא בעינן חתיכה בסיפא וא"כ רבינו ז"ל אמאי כתב חתיכה אלא ודאי דלית ליה דרבינא, ואין זה כל כך הכרח דאפשר דכתב משנה כצורתה וכיון דבמתני' תני לה בסיפא אגב רישא כתב כן רבינו ז"ל אגב רישא. אבל יש להכריח עוד כן ממאי דכתב רבינו ז"ל בהל' קרבן פסח פ"ט אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם וכו' ולרבינא אוקמוה בגמ' דפרק כיצד צולין דלית ביה כזית ולמ"ד כביצה דלית ביה כביצה וכל כי האי נמי היה לו לרבינו ז"ל לפרש ולא פירש אלא כתב משנה כצורתה משמע דלית ליה דרבינא וא"כ נסתלקה השגת הר"א ז"ל משני צדדין דלא קי"ל כרבינא וגם הבעיא דכיצד צולין נקטינן לה לקולא והטעם דלא פסק כרבינא משום דלדידיה צריך לדחוק המשניות דבפרק בהמה המקשה וצ"ל דנקט חתיכה בסיפא אגב רישא ובההיא דפ' כיצד צולין צ"ל דאיירי דלית ביה כזית וכו'. ומה שהשיג עוד הר"א ז"ל על מה שאמר רבינו ז"ל שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה דאמאי נקט קודם אפילו אחר זריקה פליאה דעת ממני דאדרבה נקט קודם זריקה לרבותא דאע"ג דלא הגיע זמנו לצאת ויצא דלא נפסל וכ"ש אחר זריקה וכי האי גוונא אמרינן בפרק כל התדיר גבי פלוגתא דר"י ור"ל וכן אמרו בפ"ב דזבחים ש"מ בשר שיצא לפני זריקת דמים פסול כלומר משום דהוי לפני זריקה ועדיין לא הגיע זמנו לצאת פסול. ויותר תמהתי על הרב בעל כ"מ ז"ל שכתב דיצא חוץ לחומת ירושלים קאמר רבינו ז"ל דא"כ איך כשר דמשמע דאפילו הבשר כשר ואינו כן כפי מ"ש רבינו ז"ל בסוף פרק זה דאין הבשר כשר אלא הזבח כשר והזריקה אינה מועלת ליוצא אלא לשרפו אבל לא לאכלו גם מ"ש בתירוץ השני דאפי' את"ל ביוצא חוץ לעזרה קאמר ה"ק אע"ג דדם האיברים לאו דם הוא וכו' איני יודע מה ענין ושייכות יש להא דדם האיברים לענין זה ומ"ש בתירוץ השגת הראב"ד ז"ל פשוט בעיני: