לחם משנה על משנה תורה, הלכות עדות· רבי אברהם די בוטון
פרק כא · הלכה ט
שעל פיהן בלבד הוא נהרג וכו'. קשה קצת דמשמע דאם לא היה על פיהן לבד נהרג לא משום דאמרינן דבר ולא חצי דבר והא הוא כתב בסמוך דשנים אומרים גנב ושנים אומרים אכל נהרגין אע"פ דאינו נהרג אלא ע"פ שתי הכיתות יחד דתרתי בעינן להמיתו גנב משל אביו ואכל ברשות אחרים. וי"ל דהכא רבינו טעמא רויחא נקט אבל לעולם דאפילו דאינו נהרג אלא בהצטרפות שתי הכיתות נהרגין היכא שהוזמו. וא"ת מאי שנא דשנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה שכתב רבינו בפרק ד' דאפילו לרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר לא מהני והכא בשנים אומרים גנב ושנים אומרים מכר וכן גבי בן סורר ומורה שנים אומרים גנב ושנים אומרים אכל אם הוזמו הכיתות נהרגין אע"ג דכל אחד מהן חצי דבר הוי דגניבת נפש אינו מספיק להמיתו אלא עם עדות המכירה וכן עדות הגניבה אינו מספיק להמית בן סורר ומורה אלא עם האכילה ברשות אחרים ובשלמא לדברי התוס' בפרק מרובה (דף ע':) שחילקו בין ההיא דשנים אומרים אחת בגבה וכו' לההיא דשלש כיתות שמעידים כל אחד בכל שנה משום דשם הרי ראו בכל שנה כל מה שהיו יכולים לראות ניחא דהכא נמי בשעת גניבה הרי ראו כל מה שהיו יכולים לראות באותה שעה דהמכירה שמכר לנפש או האכילה ברשות אחרים גבי בן סורר ומורה אחר הגניבה היה ובשעת הגניבה לא היו העדים יכולים לראות יותר אבל להרי"ף ז"ל שחילק בפ' חזקת הבתים משום דשאני גבי שנים שכבר הועיל עדות כל כת וכת לענין אכילת הפירות ומגו דמהני לענין הפירות מהני לענין חזקה הא הכא ליכא למימר הכי דהני דמסהדי אגניבת נפש אין מחייבין אותו כלום אלא במכירה ג"כ שאז חייב מיתה וכן מי שהעידו על המכירה אין מחייבין אותו כלל אלא עם הגניבה וכן הבן סורר ומורה אין מחייבין אותו מיתה עדי הגניבה אלא יחד עם עדי אכילה וכן עדי האכילה אין מחייבין אותו אלא עם עדי הגניבה ובשלמא בההיא שהקשו התוס' בפ' מרובה להרי"ף מפ' התקבל שנים שאמרו בפנינו אמרה וכו' כבר תירץ הרב הנמוקי לדעתו ז"ל בפרק חזקת דהנך דאמרו בפנינו אמרה לא צריכי לאיצטרופי דהא לא מסהדי בגירושין אלא מסהדי דאיהי שויה להאי גברא שליח מש"ה מהני ומצטרפי ואע"ג דהני דאמרי בפנינו קבל צריכי לאיצטרופי להנהו דאמרי בפנינו אמרה הא אמרינן בפרק מרובה דאפילו ר' עקיבא דאית ליה דבר ולא חצי דבר מודה בעדי גניבה ובעדי טביחה דמצטרפי דאע"ג דעדי טביחה צריכים לעדי גניבה כיון דאין עדי גניבה צריכים לעדי טביחה עדות היא והכי נמי בפרק התקבל (דף ס"ג) גבי ההיא דשנים אמרו בפנינו אמרה וכו' מודה אפילו ר' עקיבא דשייך ביה ההוא טעמא גופיה דעדי אמירה לא צריכי לעדי קבלה כדכתיבנא אבל מכאן קשה להרי"ף ז"ל כדכתיבנא. וי"ל דגבי בן סורר ומורה אהני סהדותא דקמאי דאמרי גנב משל אביו לחייבו ממון שגנב ואפי' גבי גונב נפש דלא מהני סהדותייהו להכי מ"מ מהני סהדותייהו לפוסלו לעדות דקעבר בלאו דלא תגנוב וכדכתבו התוס' בפ' אלו הנחנקין (דף פ"ו:) בד"ה גניבה אתחלתא דמכירה היא וכו' וא"כ כיון דמהני סהדותייהו דקמאי למידי ולא צריכי לבתראי דמכירה ואכילה אע"ג דבתראי צריכי לקמאי מהני וכמ"ש בפ' מרובה גבי עדי גניבה וטביחה ומינה למדנו גם ההיא דפ' התקבל דשנים אמר בפנינו אמרה וכו' כדכתיבנא:
שמכרו לזה הישראל כו'. לא עלה על דעת רבינו ז"ל לומר דמכר לישראל ולא לעכו"ם כמו שהיה סובר הרב כ"מ עד שהוקשה בעיניו אלא כוונתו הוא שמכר לזה הישראל כלומר לישראל זה מכרו פלוני זה ולזה הישראל קאי לנמכר ר"ל שהגונב מכרו לזה הישראל ונקט לומר שלא ידעו אם הוא עבדו של מי שמכרו אלא מה שידעו לבד הוא שמכרו לישראל לעבד: