לחם משנה על משנה תורה, הלכות עדות· רבי אברהם די בוטון
פרק כא · הלכה ד
העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו'. הרב כ"מ כתב לתרץ קושית הר"א ז"ל דראוי לחייב העדים דדבר קרוב הוא שהיה תופס וכו' והדבר קשה קצת דהם לא הפסידוהו אלא אם יתפוס ואנו מחייבים לעדים שישלמו לו. ואפשר לומר דרבינו לא קאמר אלא אם תפס ג"כ הוא מהעדים ואע"פ שלא ביארו כן עשה בפ"ה מהלכות עבדים שכתב שם המפיל שן עבדו וסמא את עינו כו' ונותן לו דמי עינו וכו' ושם השיגו הר"א ז"ל כמו שהשיגו כאן ותירץ שם הרכ"מ א"נ האי נותן לו דמי עינו דקאמר לא שגוזרים ב"ד שיתן לו דמי עינו וכו' אלא היינו לומר שאם תפס אין מוציאין מידו וסמך על מ"ש בפ' י' מהל' חובל גם כאן נאמר כן ומ"מ אינו מספיק כל כך דכאן הוי דבר חדש לענין העדים זוממין שלא פירש הדבר בשום מקום וא"כ היה לו לבאר ולא לסמוך על מ"ש שם:
ואח"כ נמצא הדבר וכו'. קשה דאם כוונת רבינו לומר שאחר שהוזמו העדים באו עדים אחרים ואמרו הדבר שהעידו אותם העדים ביום שלאחריו היה ובהפך היה ד"מ אם הם העידו שהיה הדבר בעשרה בניסן ולא היה אלא באחד עשר והיה הדבר בהפך ממה שאמר שם שתחילה הפיל שנו ואח"כ סימא את עינו א"כ כוליה עבד צריכים המוזמים לפרוע דכי מחייבי ליה מיום י' בניסן להוציא העבד לחירות אכתי לאו בר חיובא הוא וכן הקשו בפרק מרובה (דף ע"ד.) אי דקא מאחרי אחורי הני בתראי אכתי דמי עבד לרב בעו שלומי דכי מחייבי ליה לגברא אכתי גברא לאו בר חיובא הוא. ואם כוונת רבינו שהעידו שהיה ביום הקודם לו בט' בניסן אכתי קשה קושיא אחריתי דהקשו שם בגמ' ואמרו אלא דקא מקדמי אקדומי הני בתראי אי דלא עמד בדין אכתי דמי כוליה עבד לרב בעו שלומי ליה דאכתי גברא לא מיחייב ולכך הוצרכו להעמיד בגמ' דעמד בדין ופירש"י כלומר שעמד בדין על החבלות הללו ע"י עדים אחרים בב"ד אחר וכו' ואם כוונת רבינו שעמד בדין היה לו לפרש כמו שפירשו אותו בגמרא, ואולי שסמך על מה שכתב בפ' תשעה עשר מהלכות אלו שנים שאמרו באחד בשבת הרג זה את הנפש וכו' ושם פירש רבינו דאם העדים האחרים שהזימו לראשונים אע"פ שהעידו שהמעשה אמת היה אם לא נגמר דינו בעת שבאו הראשונים להעיד שנהרגין העדים הראשונים משום שבאותה שעה אכתי גברא לאו בר חיובא הוא והוא הדין כאן דזיל בתר טעמא. עוד יש להקשות על רבינו מה שהקשה הרב כ"מ אבל מ"מ אני תמה עליו דלמה הוצרך להקשות משום דרבינו פסק כרבא דאמר הכחשה תחלת הזמה אפילו נימא דהכחשה לאו תחלת הזמה מ"מ משלמין דמי עין לעבד דכיון דהעידו דהפיל שנו אח"כ הרי לא אתכחוש קמאי כלל במאי דאמרי בתראי דיש בכלל מאתים מנה ובכלל דמי עינו איכא דמי שנו וכמו שאמרו שם דיוקא דרבא מהיכא וכו' אילימא מרישא רישא מי קא מתכחשי מציעאי וכו' ולכך אמרו בגמ' דדייק מסיפא דברישא ליכא הכחשה וא"כ בכל גוונא איכא לאקשויי על דברי רבינו דאפי' דהוכחשו קודם שהוזמו ישלמו דמי עין לעבד אפי' דנימא דהכחשה לאו תחלת הזמה ולמה הוצרך הרב כ"מ לומר דרבינו פסק כרבא ואולי דקושטא דמילתא קאמר הרב כ"מ אבל קושיא בלאו הכי איתא. ונראה לי לתרץ לעיקר הקושיא דרבינו נקט ואח"כ לרבותא לא מבעיא אם המזימים שהזימו להם הם עצמם הכחישוהו וכמו שאמרו בגמרא דאפכינהו ואזמינהו דאז ודאי אינם משלמים אלא דמי עין בלבד ולא דמי כולו כיון דהמזימים עצמם אמרו שהענין היה אמת אלא שהיה בהפך אלא אפי' שהמכחישים להם באו אחר המזימים דסד"א כיון דבשעת ההזמה לא היו שם עדים שהיה הדבר אמת אע"פ שהעדים באו אחרי כן לישלמו לכוליה עבדא דבתר שעת הזמה אזלינן ובאותה שעה הרי היו מוזמים מכל וכל אע"פ שבאו אחרי כן עדים שאמת הדבר והיה בהפך לא ניחוש להו קמ"ל דחיישינן להו ולא משלם אלא דמי עין ולא דמי כולי עבדא: