לחם משנה על משנה תורה, הלכות עדות· רבי אברהם די בוטון
פרק כא · הלכה א
ומשלמין דמי טובת הנאה כו'. הרב כ"מ כתב שפירוש רבינו כפירוש הרא"ש ז"ל ואני אומר דנהי דלענין פירוש מ"ש בגמ' בבעל וכן באשה דפירוש רבינו כדברי הרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל אבל מ"מ יש חילוק ביניהם וקשה טובא על רבינו מה שלא יקשה על הרא"ש ז"ל דלהרא"ש ז"ל אין שמין אלא זכות ספיקו שזה היו העדים רוצים לאבדו דהרא"ש כתב בפסקיו דפירוש בבא זו הוא כדרך פירוש הבבא אחרת הסמוכה במשנה שאמר שם אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידיו אלף זוז וכו' ופירוש דהאי בבא הכי הוי ד"מ כתובה זו היא מאה מנה ואם יאמר לאדם שיפרע כתובה זו עכשיו לא יתן אלא עשרים מנה מפני שרוצה להשתמש באלו המעות עד שימות הוא או עד שיגרש לאשתו ועוד שאפשר שתמות אשתו בחייו ולא תבא כתובה זו לידי גיבוי לעולם א"כ בודאי שלא היה נותן אלא דבר מועט בה שהוא עשרים או שלשים מנה כפי מה שישומו ב"ד והשאר שהם שבעים מנה היה נפסד הבעל הזה בעדות אלה העדים שהיו מחייבים לתת לו הכתובה כעת משלם שהם מאה מנה לכך יפרעו לו הזוממים מה שהיו רוצים להפסידו משום ועשיתם לו כאשר זמם שהם שבעים מנה אבל לפירוש רבינו קשה טובא כמו שהקשה שם רש"י ז"ל דאין שמין זה אלא זכות ספיקו ואינו בדין אלא שישומו זכות ספיקו שהוא מה שהיו רוצים להפסידו ד"מ אם היה רוצה למכור כתובתה זו של מאה מנה לא יקחנה אלא בעשרים או שלשים מנה שהוא דבר מועט מפני הטעם שאמרנו למעלה שהלוקח יאמר מי יאמר לי שתבוא כתובה זו לידי גביה אולי תמות היא בחיי בעלה ואפילו ימות הוא בחייה או יגרשנה יהיה זה לזמן ארוך ומפני כן לא יתן אלא דבר מועט עשרים או שלשים כאשר ישומו ב"ד וא"כ למה אתה אומר שישלמו העדים זה הדבר מועט לבעל הרי רצו להפסידו שבעים מנה כמ"ש שהיו מחייבים אותו לפרוע עכשיו כתובתה משלם וא"כ היה ראוי שיחייבוהו לפרוע לבעל השבעים מנה ולא הדבר המועט שתוכל למכור היא כתובתה כי יותר מזה רצו להפסידו וכ"ש לעיל לפירוש הרא"ש גם הרי"ף ז"ל לא פירוש דבריו בענין השומא ואפשר שתהיה על אופן שכתב הרא"ש אבל לרבינו שכתב ששמין מה שתוכל היא למכור וישלמו דמי טובת הנאה קשה וזו היא הקושיא שהקשה רש"י ז"ל לפירוש שני שפירש ששמע ומפני כן דחאו אבל פירוש הראשון שפירש ניחא ליה ומ"ש הרב כ"מ שרש"י ז"ל פירש בדרך אחרת וכתב שלבו מגמגם לא כתב כן רש"י אלא על פירוש השני ששמע אבל פירוש הראשון אתי ליה שפיר והוא הפירוש שתפס עיקר. ולתרץ דברי רבינו נראה לי בדוחק דמפני לשון המשנה שמוכיח כן כמו שאמרו שם כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו וכו' דמשמע דשמין מה שהיא יכולה למכור בטובת הנאה לכך פירש רבינו כן וסובר רבינו דאינם משלמים לו הכתובה משלם משום דהא עבדי ליה טיבותא דפטרי ליה משאר כסות ועונה וכן לה אינם פורעים שאר כסות ועונה וכדהקשו שם התוס' משום דאם היו גורמים לה רעה זאת מ"מ היו עושים לה טובה שהיה פורע לה כתובתה משלם שלא היתה שוה עתה אלא מה שהיתה יכולה למכור בטובת הנאה ולכך שיערו חכמים ואמרו שלה לא יפרעו כלום ולבעל לא יפרעו כל מה שהיו רוצים להפסידו משלם שהרי היו עושים לו טובה מפיטור שאר כסות ועונה ולא יפרע אלא מה שתוכל היא למכור בטובת הנאה. וראיתי לטור בח"מ שכתב בדברי הרא"ש ז"ל שכתב אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זאת אם היא עומדת לגבות מיד ורואין כמה היא שוה למי שבא לקנותה מספק כו' ומאי דביני ביני יתנו הם לבעל שכל כך באים להפסידו כו' כלומר אם כתובה זו של מאה מנה היתה עומדת לגבות מיד היה נותן הלוקח תשעים מנה בעדה ומי שבא לקנותה על הספק אם תתאלמן כו' יתן בעדה ד"מ שלשים מנה והם ישלמו לבעל ששים מנה שיש בין התשעים והשלשים שזה היו רוצים להפסידו לבעל. כך נראה פירוש דברי הטור וקשה לי עליהם למה לא ישלמו מה שיש בין הל' עד המאה שהם שבעים כנראה מדברי הרא"ש ז"ל ולמה יפסיד אותם העשרים מפני שהלוקח יפחות אותם העשרים מפני הטורח שהוא יטרח לגבות כתובה זו אע"פ שהיא עומדת לגבות מיד אבל הבעל אין ראוי שיפסיד אותם העשר כיון שעל זה היו באים לחייבו שיפרע המאה משלם וצ"ע: