לחם משנה על משנה תורה, הלכות עדות· רבי אברהם די בוטון
פרק טז · הלכה ו
ויש שכשר להעיד וכו'. הרב כ"מ דחה תירוץ התוס' שתירצו בפרק בא סימן (דף מ"ט:) והוא העלה ובודאי דבגמרא אית ליה שפיר דמתני' דיש שכשר להעיד וכו' אתי לאתויי אוהב ושונא וגר וכל הני אלא דר' יוחנן הוא דאמר לאתויי סומא באחת מעיניו משום דקבל כך מרבותיו ז"ל וכבר אתה רואה דהא דבפרק בא סימן אמרו היכי עביד הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה וכו' ואמרינן לאתויי מאי ואמר ר' יוחנן לאתויי סומא וכו' ומדקאמר ואמרינן לאתויי מאי וכו' משמע דגמרא הוא דקשיא ליה לאתויי מאי ור' יוחנן הוא דתירץ הכי ולא כדפירש הרב כ"מ דגמרא לא קשיא ליה כלל דאית ליה לאתויי כל הני אלא ר' יוחנן הוא דאמר הכי דקיבל כן מרבותיו. לכך נ"ל לומר דתירוץ התוס' עיקר. וכי תימא עדיין קשה לימא לאתויי גר ומשוחרר דכשר להעיד ואינו כשר לדון עדיין איתא להא קושיא תירוצא שתירצו התוס' גבי אוהב ושונא דהתוס' תירצו שם דמתני' דקאמרה ואינו כשר לדון משמע דאינו כשר לדון כלל לשום אדם ואוהב ושונא הרי הם כשרים לכל העולם גם נאמר גבי גר דאע"ג דכשאין אמו מישראל אינו דן לישראל מכל מקום הרי יכול לדון לגר חבירו וכדאמר רבא בפרק מצות חליצה וכתבו רבינו בפרק י"א מהלכות סנהדרין וכיון שכן לא הוי מילתא פסיקתא דאינו כשר לדון משמע לשום אדם וכיון דלגר חבירו דן לא מיקרי אינו כשר לדון. גם מה שהקשה דילמא לאתויי זקן וסריס וממזר וסומא באחת מעיניו שכשרים להעיד ואינם כשרים לדיני נפשות ומתני' דאינו כשר לדון נימא דבדיני נפשות איירי, זו מתורצת בעיני דכיון דכל הני כשרים לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות א"כ בכללא דכייל מקמי הכי מתני' ויש שראוי לדון ד"מ ולא ראוי לדון ד"נ אית לן למכלל כל הני דמה שהוא כשר לדיני ממונות ולא לדיני נפשות לא הוה ליה למיתני דכשר להעיד ואינו כשר לדון כי היכי דלא תני ממזר וגר שאמו מישראל בהני אלא תני להו בכללי אחריני דכשרים לדון דיני ממונות ולא לדיני נפשות וכל הני אביזרייהו הוו אלא ודאי דכללא דכייל כאן מתני' ואינו כשר לדון הוי אינו כשר לדון כלל לא לממונות ולא לנפשות. ואי תימא עדיין קשה בהנהו תרי כללי דכייל מתני' בפרק בא סימן ובפרק אחד דיני ממונות (דף ל"ד:) ואמר רב יהודה התם ובפרק בא סימן חד לאתויי ממזר וחד לאתויי גר לימא דחד לאתויי ממזר וחד לאתויי כל אינך זקן וסריס ומי שאין לו בנים וכו' וי"ל דהנהו מסומא באחת מעיניו נפקא לן דכיון דכשר לדון סומא באחת מעיניו הוא הדין הני אבל גר איצטריך לאשמועינן כדאיתא התם דס"ד אמינא כיון דבא מטיפה פסולה לא ליתכשר לדיני ממונות קמ"ל:
האוהב והשונא וכו'. תמה הרב כ"מ למה לא כתב רבינו דאוהב הוי שושבינו ושונא הוי שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה והשושבינות הוי ביום ראשון לבד ולא זכר הרב ז"ל מה שתירץ לזה בספר חשן משפט סימן ז' והוא הנכון דרבינו משום דראה דאמר רבא בכתובות לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה וכו' פירש דרבנן פליגי ארבי יהודה ואית ליה דלדון בכל גוונא דרחים ליה או דסני ליה מיפסל. ומ"מ מ"ש שם הרב דסובר רבינו דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד כשר לא משמע לי דהא כתב בפ' י"ג מהלכות אלו לפיכך האוהב והשונא כשר לעדות אע"פ שפסול לדיינות ולשון פסול משמע אפי' בדיעבד כמ"ש הוא עצמו ז"ל שם ועוד דכיון דמקרא מפקי רבנן פיסול דיינות דהיינו מקרא דלא אויב כדאיתא בפרק זה בורר משמע דאפי' בדיעבד פסול: