לחם משנה על משנה תורה, הלכות עדות· רבי אברהם די בוטון
פרק טז · הלכה א
שהרי אפשר וכו'. היינו דאמרינן בפרק חזקת (דף מ"ג:) ואי בעית אימא כגון דאית ליה סהדי כו' שבאותה הראיה אינו יכול להוציאה מיהודה וכדפירש שם רשב"ם וכן הרי"ף ז"ל בהלכות דכיון דאית ליה ליהודה תרי סהדי דדיליה הוי הקרקע אע"ג דא"ל לשמעון תרי אמרינן אוקי ארעא היכא דקיימא ואי מפיק לה יהודה מוקמינן ליה בחזקתיה וכמ"ש שם רשב"ם יעויין שם. ומ"מ קשה לי בדברי רבינו דהברייתא איתא בפרק חזקת מכר לו בית מכר לו שדה וכו' ואוקמה רב ששת בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואקשינן עליה ולוקמה בגזלן כלומר למה ליה לתנא לדחוק עצמו למיתני מכר לו בית גזלן ללוקח והלא היה יכול למצוא דין זה בגזלן עצמו בלא מכירה וכו' ותירצו משום דבעי למיתני סיפא וכו' ורבינו כתב בתחלה דין גזלן ונתן הטעם כמו שתירצו בגמרא ואי בעית אימא וכו' ואח"כ כתב דין הברייתא שכתב וכן אם מכר וכו' ונתן טעם שהראשון נוח לי וכו' דהיינו התירוץ הראשון האמור בגמרא ואם כוונתו להודיענו שני הטעמים היה לו לכתוב שני הטעמים בענין אחד ולא טעם אחד בדין הגזלן וטעם אחר בדין המכירה כאילו ליכא בהאי טעמא דהאי: