לחם משנה על משנה תורה, הלכות עדות· רבי אברהם די בוטון
פרק ו · הלכה ו
שלשה שישבו לקיים וכו'. בפרק האשה שנתארמלה (דף כ"ב.) אמר שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן צריכים למכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי ואמרו שם ואע"ג דכתיב בי דינא לא מהני משום דדילמא ב"ד חצוף הוא דשנים שדנו דיניהם דין וכי האי סוגיא אמרינן בפרק זה בורר (דף ל'.) גבי ההיא אודיתא ואמרו שם כל כי האי גוונא חיישינן לב"ד טועים משמע דטעם הפיסול הוא משום דדילמא ב"ד טעו ועשו שטר זה בשנים אבל אם היה מתברר לנו ע"פ עדים שהיו שלשה ומת אחד מהם ולא טעו ב"ד הוה סגי לן וכן נראה לכאורה דהך סוגיא דפרק האשה שנתארמלה מתפרשא בכי האי גוונא דהחששא הוא משום שמא טעו הב"ד אבל אם היה מתברר לנו ע"פ עדים שהיו הב"ד שלשה ולא טעו הוה סגי אע"ג דלא היו חתומים בו אלא שנים ורבינו בהלכות טוען פ"ז כתב בההיא אודיתא כטעם האמור שם בגמ' דחיישינן שמא טעו ב"ד אבל כאן כתב באופן אחר שכתב שמא יאמר הרואה ב"ד בשנים קיימוהו משמע דאפי' שידענו שב"ד לא טעו אלא ידענו ע"פ עדים שהיו שלשה מ"מ הקיום פסול מפני שלא יטעה הרואה שאין חתום שם אלא שנים ויאמר שקיום שטרות בשנים וכן נראה מדברי הרב"י בח"מ סימן מ"ו שכתב על דברי הטור שכתב שלא יטעו לומר קיום שטרות בשנים ענינו שהרואה שאין חותמין בו אלא שנים יאמר שבשנים קיימוהו ויבא לקיים שטרות בשנים ע"כ משמע כוונתו כמו שכתבתי וא"כ צריך לתת טעם מנין לטור ולרבינו ז"ל לחלק בין ההיא דהכא לההיא דאודיתא דהתם משמע טעמא כדכתיבנא דחיישינן שמא ב"ד טעו בכך: