לחם משנה על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה א
כחצות הלילה מפיסין וכו'. רבינו ז"ל סובר דיש פייסות ביוה"כ לתרומת הדשן וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בפ' בראשונה וביאר סברתו:
מן הסמוך למערב וכו'. בפ' טרף בקלפי (דף מ"ו) אמר ומדקאמר קרא מלפני ה' מוכח דהוי מזבח חיצון ולא פנימי דחיצון מקצתו לפני ה' ומדקאמר מעל המזבח משמע אפי' דהאי גיסא והאי גיסא כלומר לא יהיו כנגד פתח ההיכל ממש אלא מן המערב שהוא סמוך להיכל וכתבו שם התוס' ז"ל דבריש פ' קדשי הקדשים מוכח דלכתחלה בעינן כנגד הפתח וטעמם דבזבחים (דף נ"ח) אמר רבי יוסי הנוטל בחוץ לינתן בפנים אינו נוטל אלא בסמוך שאין לפנים ופירשו שם גחלים דכל יומא ויומא דגמרינן מגחלים דיוה"כ ופירש"י ז"ל שקבע להם כנגד הפתח לנטילתן. ולכן קשה על רבינו ז"ל שהיה לו לפרש כן דלכתחילה בעינן מכנגד הפתח. ואולי רבינו מפרש כמו שאמר בסמוך שאין לפנים ר"ל שהוא מצד המערב אבל כנגד הפתח דוקא לאו דה"ה מהאי גיסא ומהאי גיסא וכדאמרינן בפרק טרף בקלפי דדוחק לחלק בין לכתחלה לבדיעבד דכבר הקשו שם התוספות ז"ל לפירושם ודחקו הרבה אבל מ"מ קשה קצת לדעת רבינו ז"ל דמדקאמר בסמוך שאין לפנים משמע דאין בכ"מ המזבח סמוך ממנו ובודאי דנראה דהוי כנגד הפתח:
כבר ביארנו שהולכה בשמאל פוסלת לפיכך היה מן הדין כו'. וא"ת וכי יוליך כף בימינו ומחתה בשמאלו עדיין היה קשה דהולכת מחתה עבודה היא ואיך היתה כשרה בשמאל. וי"ל דלא דמי להולכת הקטורת דדמי להולכת הדם שהוא הדבר הנזרק וכן הקטורת הוא הדבר הנקטר. וא"ת א"כ מאי פשיט רב ששת בפ' הוציאו (דף מ"ח) דהולכה בשמאל כשרה מהא דנוטל את הכף בשמאל נימא דשאני התם מפני שהמחתה כבדה וחמה וכמו שנתן טעם רבינו ז"ל. וי"ל דרב ששת היה סבור דאם הולכה בשמאל פוסלת לא היה לנו להכשיר מפני הטעמים הללו וכמו שהקשה הרב בעל כ"מ ז"ל. אבל לפי האמת כפשוטו מברייתא אחרת דהולכה בשמאל פסולה הוצרך רבינו ז"ל לחלק בין ההיא דכף להולכה דדם כי היכי דלא תיקשי אהדדי וטעמו פירש הרב בכ"מ ז"ל:
מצא הפרוכת פרופה וכו'. אין דעת רבינו ז"ל לפסוק כרבי יוסי דבהדיא פסק רבינו ז"ל כרבנן בפ"ד מהל' בית הבחירה דשתי פרוכת היו שם וכאן קצר וסמך על מ"ש שם:
ומערה הקטורת בגודלו כו'. בפ' הוציאו לו (דף נ"א) אמרו ומעלה בגודלו עד שמגעת לבין אצילי ידיו וכו'. ופירש"י ז"ל שמגעת הבית יד לבין אצילי ידיו וכו'. אבל רבינו ז"ל מפרש בענין אחר שעם הגודל היה מסיר הקטורת מהכף ומשים לתוך חפניו. ונראה לדחוק הברייתא דקאמר עד שמגעת וכו' לפירושו דה"ק ראש הכף היה ארוך קצת וזה היה מסיר עם הגודל הקטורת ממנו והיה מושך ראש הכף אליו כדי להסיר מה שהוא סמוכה לבית יד עד שהיה מגיע ראש הכף לבין אצילי ידיו. ודוחק הוא זה וגם לשון וחוזר ומחזירה לתוך חפניו קשה לפירוש זה ואולי היה לו לרבינו ז"ל גירסא אחרת שם:
לפנים במחתה וכו'. בפ' הוציאו לו (דף נ"ב) כאביי דאמר מסתברא כמ"ד פנימי שהוא חוצה לו: