לחם משנה על משנה תורה, הלכות עבדים· רבי אברהם די בוטון
פרק ח · הלכה טו
עבד שנשבה אם נתייאש ממנו רבו וכו'. נראה לי דהר"א ז"ל בהשגות הבין בדברי רבינו שהוא פוסק כרשב"ג וכאוקימתא דאביי דמוקי מתני' לפני יאוש ועל דא קאמר רשב"ג דבין לשם עבד בין לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון וזהו שכתב רבינו למטה ואם לא נתייאש ממנו רבו וכו' דהיינו דינא דמתני' אליבא דאביי וכרשב"ג ומ"ש בתחלת דבריו אם נתייאשו כו' לאו היינו דינא דמתני' אלא דבגמרא אמרי אי לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד ולא קשיא ליה לגמרא אלא מחלוקה זו אבל מחלוקה דלשם בן חורין ניחא ליה לכך כתב לרבו שני ישתעבד דמודה אביי לרבא וכ"ת א"כ כשהקשו בגמרא לרבא דאמר לאחר יאוש ולרבו שני רבו שני ממאן קני ליה תקשי לאביי נמי דמודה לרבא בהא י"ל דבתר דנתן רבא טעם לדבר אמרינן דמודה אביי בהא אבל אי לאו הכי הוה אמרינן דלא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני ומפני שהבין הר"א ז"ל כן בדברי רבינו ז"ל השיגו דאע"ג דפסק כרשב"ג ובזה הדין עמו מ"מ לא היה לו לפסוק כאביי דהא קי"ל אביי ורבא הלכה כרבא וכיון שכן היה לו לפסוק כרשב"ג אליבא דרבא ולומר דאפילו לאחר יאוש בין לשם עבד בין לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון מדחזקיה וכן נראה מהרא"ש בפסקיו בגיטין דדעת הר"א ז"ל לפסוק כרשב"ג אליבא דרבא וזו היא טעם השגתו באומרו זהו כרשב"ג וכאביי כלומר דבריו הם כאביי והיה לו לפסוק כרבא ולא כמו שפירש דבריו הכ"מ ז"ל דדעת הר"א ז"ל לפסוק כרשב"ג וכאביי דא"כ היה לו לומר אינו כן אלא כרשב"ג וכאביי ולתרץ השגת הר"א ז"ל י"ל דראוי לפסוק כאביי משום דבתוספתא משמע כדבריו דפלוגתא דרבנן ורשב"ג לא הוי אלא קודם יאוש משום דשם אמרו לשם עבד ישתעבד ונותן רבו דמיו והאי ישתעבד אי אפשר לפרשו כדפריש רבא במתני' דישתעבד לרבו שני דא"כ מאי ורבו נותן דמיו כיון דמשתעבד לרבו שני אמאי ראשון נותן דמים אלא ודאי דישתעבד לרבו ראשון ואפילו רבא מודה דפירוש התוספתא הכי הוי וזהו שכתב הר"ן דע"כ לפני יאוש מיתוקמא והיינו טעמא דכתיבנא וכיון שכן ראוי לפסוק כאביי כיון דבתוספתא מוכיח דפלוגתא דרבנן ורשב"ג הוי לפני יאוש. ומה שהקשה הר"ן על רבינו מפשט התוספתא והרב בעל כ"מ תמה עליו לע"ד נראה דיפה כתב הר"ן משום דרשב"ג אמר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו והאי רבו נותן דמיו משמע ודאי דאתרוייהו קאי וכיון דרבינו פוסק כרשב"ג דתוספתא דאמרה בין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון דלת"ק לפני יאוש לשום בן חורין לא ישתעבד לרבו ראשון דע"כ התוספתא לפני יאוש איירי מטעמא דכתיבנא וכיון דאית ליה לרבינו דאפילו לשם בן חורין חוזר לרבו ראשון א"כ ודאי כרשב"ג דתוספתא אתי וא"כ היה לו לומר ונותן דמיו אפילו היכא דפדאוהו לשם בן חורין וטעמא הוי דאפילו פדאוהו לשם ב"ח כיון שלא נעשית כוונתו וחוזר לרבו ראשון ראוי שיתן לו הדמים הרב הראשון דאיהו לא יהיב זוזי אדעתא שישתעבד לרבו ראשון: