לחם משנה על משנה תורה, הלכות עבדים· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה יג
המקדש את בתו כשהיא קטנה וכו' כיצד מכרה לשפחות ויעדה האדון וכו'. הקשה הרב בכ"מ ז"ל על רבינו ז"ל שכתב שיכול למוכרה אחר שיעדה האדון וגרשה דבגמרא אמרו דת"ק דאית ליה מוכרה לשפחות אחר שפחות דריש בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה דהיינו יעוד דאינו יכול למוכרה ורבינו ז"ל דפסק דמוכרה לשפחות אחר שפחות איך כתב דאחר יעוד יכול למוכרה ותירץ דרבינו ז"ל מפרש דפירש טליתו עליה היינו דקדשה לאחר והיינו כדפירש ר"נ בגמרא לדחות בעיא דיעוד נשואין עושה וכו' וכמ"ש שם הכא בקידושין דעלמא קאי וכו'. אבל מ"מ נתקשו אצלי מאד דברי רבינו מכח הסוגיא אשר שם דהתם בעי למפשט בעיא דאירוסין עושה מברייתא דקאמרה ושוין שמוכרה אלמנה ואמרו שם האי אלמנה היכי דמי אילימא דקדשה נפשה אלמנה קרי לה כלומר דאין במעשה קטנה כלום וכדאמר עולא בפרק האיש מקדש קטנה שנתקדשה שלא מדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה ואלא דקדשה אביה מי מצי מזבין לה הא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ותירצו בקידושי יעוד ואליבא דר' יוסי בר"י דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו וכיון שכן האב לא קדשה אלא היא קדשה את עצמה ולכך יכול למוכרה אח"כ וכן אסיקו במסקנא ומכאן נפשטה הבעיא דיעוד אירוסין עושה. וא"כ תימה על רבינו ז"ל דהוא כתב דמוכרה אלמנה ולדידן דקי"ל כעולא דאמר בפרק האיש מקדש דאפילו מיאון אינה צריכה וכדפסק רבינו ז"ל בפ"ה מהלכות אישות א"כ א"א לקרותה אלמנה דקדשה עצמה כיון דא"צ מיאון כדאמרו בגמרא וא"א לומר דקדשה אביה דהא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ולא משכחת לה אלא בקידושי יעוד אליבא דר"י בר' יהודה וכיון דרבינו ז"ל פסק לעיל דלא כר' יוסי בר' יהודה שכתב אומר לה בפני שנים וכו' אפילו בסוף שש סמוך לשקיעת החמה ואינו צריך ליתן לה כלום שמעות הראשונות לקידושין ניתנו א"כ איך כתב כאן אלמנה דלא משכחת ליה. ותו קשיא דאיך כתב דמוכרה אחר יעוד דבגמרא משמע דלא הוי אלא אליבא דר"י בר' יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו והוא פסק דלא כר"י וכדכתיבנא וקושיות אלו גדולות הן בעיני ולא מצאתי בהן דבר מתיישב לדעתי ואולי היה לו לרבינו ז"ל גירסא אחרת בגמרא דגורס אמר רב עמרם הכא בקדושי יעוד לבד ולא גריס ואליבא דר"י בר יהודה אלא סובר דאע"ג דמעות הראשונות לקידושין ניתנו כיון דאינו מקדשה באותה שעה שמוכרה אלא אח"כ אומר לה הרי את מקודשת לי בקידושין שקיבל אביך דמיקרי קידושין דידה ולכן יכול האב למוכרה אח"כ דלא אסרה תורה למוכרה אח"כ אלא כשקדשה בממון אביה באותה שעה ופירש טליתו עליה דאינו יכול למוכרה הוי כקידושין דעלמא כדאמר ר"נ ולפי זה אין לגרוס בגמרא בסוף הסוגיא ולרב נחמן בר יצחק דאמר אפילו לר"י בר' יהודה מעות הראשונות וכו' במאי מוקים לה וכו' דלפי גירסא זו תירוץ רב עמרם הוי אליבא דכ"ע ודברים אלו דברי טעם הם אם רבינו ז"ל גורס כמ"ש אבל לפי גירסת ספרינו לא מצאתי לו מקום: