לחם משנה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם· רבי אברהם די בוטון
פרק ז · הלכה ב
מי שקבל עליו קרוב או פסול וכו'. שם במשנה מחלוקת ר' מאיר ורבנן ובגמרא אמרינן שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב וכו' (עיין בכ"מ) רב אשי אמר הכי שלח ליה באתן לך מחלוקת או במחול לך מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים ע"כ. ופסק רבינו כהני תרי לישני ודוקא לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו אפי' באתן לך אבל קודם גמר דין אפי' במחול לך יכול לחזור וכן פסקו בהלכות. ומה שאמר רבינו שאפילו קבלו כשני עדים כשרים או כג' ב"ד מומחין דאינו יכול לחזור בו לאחר גמר דין. שם אמר רב דימי וכגון דקבליה עלויה בחד ע"כ ופירש"י אע"ג דאיכא תרי אחריני בהדיה אמר ר"מ יכול לחזור בו ע"כ כלומר דלרבותא דר"מ נקטיה אבל לרבנן אפי' קבלו כתלתא אינו יכול לחזור בו והן הן דברי רבינו אבל התוס' פירשו דאמילתייהו דרבנן קאי וכן הוא דעת ההלכות ומיהו היכא דקנו מיניה אפי' קבלוהו כתלתא כ"ע מודו דאינו יכול לחזור בו זולת גאון אחד שדחה בהלכות דבריו:
נגמר הדין והוציא הממון בדין וכו'. יש לתמוה דמאין לו לרבינו דגמר דין שהוזכר פה בגמ' הוא שהוציא ממון הא לא מצינו בגמרא גמר דין אלא בתרי גווני חד כדאמרינן בפ' מרובה בגנב צא תן לו וטבח ומכר אינו משלם תשלומי כפל וחד כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין ה"ד גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב וא"כ איך רבינו לא פירש כאן כחד מהני ונמוק"י בר"פ מרובה כתב דודאי גמר דין גמור לא הוי אלא צא תן לו כגמר דין האמור בגנב והא דאמרינן דהוי גמר דין היכא דאמר איש פלוני אתה זכאי בענין הפשרה שאני התם דאע"ג דלא הוי גמר דין גמור לענין כן עשאוהו כגמר דין שלא יוכל לעשותו כפשרה ולדבריו גמר דין הנזכר בכל מקום רוצה לומר צא תן לו ומפני כן כתב שמה שכתב כאן רבינו והוציא הממון אינו מדוייק אלא כוונתו למעט חייב אתה ליתן לו זהו דעתו ז"ל אבל אין נראה כן דעת הטור שכתב בסימן כ"ב דהך גמר דין דהכא הוא איש פלוני אתה זכאי וכו' ולדבריו צ"ל דכל גמר דין האמור בגמ' ר"ל איש פלוני אתה זכאי וכו' וכמו שאמרו בנתחייב בב"ד ויצא ואמר פרעתי שאפי' בחייב אתה ליתן לו נאמן כמבואר בדברי הטור סימן ע"ט ואע"ג דבגנב אמרו דלא הוי גמר דין אלא צא תן לו שאני התם דלהחמיר עליו שישלם ד' וה' אמרו כן וכיון דאיסורא עבד דינא הוא דקנסינן ליה זה נראה לדעת הטור ומ"מ מ"ש הרב הנמוקי יוסף ז"ל בדברי רבינו הלשון אינו מדוייק הוא דוחק גדול ונראה לי שיצא לו לרבינו כן ממה שאמרו בירושלמי פרק זה בורר קבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו שמואל אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה אבל נטל מזה ונתן לזה אינו יכול לחזור בו ע"כ משמע מדברי שמואל דמה שאמרו הודה בפני שנים אינו יכול לחזור בו בשלא נטל מזה דהוא לפני גמר דין אבל כשנטל מזה דהוא אחר גמר דין אינו יכול לחזור בו שמעינן מהא דגמר דין דהכא הוא שהוציא הממון כדברי רבינו ואע"ג דר' יוחנן וריש לקיש פליגי שם עליה ואמרו דאפי' כשנטל מזה כו' יכול לחזור בו לא חש להו רבינו דהא בגמ' דייק שאמרו להפך דריש לקיש גופיה אמר דלאחר גמר דין כולי עלמא לא פליגי דאינו יכול לחזור בו ור' יוחנן גופיה אמר דלרבנן לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו וכיון דגמ' דידן פליג עליה דירושלמי בסברת ר"י וריש לקיש ראוי לפסוק כגמ' דילן אבל בהך פירוש דגמר דין דר"ל הוצאת הממון דלא פירש דברי גמ' דידן אפשר דיודה לדברי הירושלמי ואין ספק דגמ' דידן מוציא מידי ודאי הירושלמי ומפני כן פסק רבינו כן וא"ת כיון דהך הוציא דכתב רבינו הוא מדוייק איך כתב רבינו בסמוך בדור לי בחיי ראשך דאחר שנשבע אינו יכול לחזור בו אפילו לא נגמר הדין לומר איש פלוני אתה זכאי וכו' הרי כאן דאפי' אמר איש פלוני אתה חייב יכול לחזור בו וכ"ש התם כמו שהקשה מהרר"י קארו ז"ל זו אינה קושיא יש לחלק כמו שחילק נמוקי יוסף לדעת הרי"ף ז"ל בפרק זה בורר דשאני התם דהוא גמר הדין על עצמו שאמר לו השבע לי בחיי ראשך והפטר אבל הכא לא ועוד דהתם הרי עשה מעשה על פיו ונשבע וכיון דגרם לו לישבע אינו יכול לחזור בו אבל הכא לא גרם התובע לעשות לנתבע כלום אלא שב"ד אמרו כן ומפני כן צריך שיהיה גמר דין גמור שהוא הוצאת הממון ובזה נתיישב לשון רבינו שהוא מדוייק ובהכי אתי שפיר מה שהקשה הרא"ש ז"ל בפסקיו דבדין היה להיות מחול לך לפני גמר דין כאתן לך לאחר גמר דין דשקול הוא מחול לך לענין שאינו יכול לחזור כגמר דין וא"כ בדין הוא דליהוו שוים בדינם וכפי מה שפירשתי בדעת רבינו דגמר דין הוא הוצאת ממון ניחא דודאי על גמר דין כזה לא נאמר ששקול כנגדו לענין שאינו יכול לחזור מילתא דמחול לך ודי שיהיה שקול כגמר דין של איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אבל כי האי לא: