לחם משנה על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· רבי אברהם די בוטון
פרק ז · הלכה ה
נפל לבור והבאיש מימיו וכו'. דעת הראב"ד ז"ל בהשגות דלרבי היכא דאמר לו כנוס בסתמא הוי כחצר השותפין ואם הוזקו זה בזה ממילא ודאי שהם פטורים אבל אם הזיקו זה את זה בידים חייבים דלא נתנו רשות זה לזה להזיק בידים אלא כשהוזקו זה בזה ממילא דניזק איהו דאפסיד אנפשיה ופטורין וכן כתב לעיל בסוף פ"ג גבי הקדר שהכניס קדרותיו וכו' כתב שם אף על גב דהלכה כרבי אפילו הכי כיון דברשות וכו' כיון דאתזק ממילא איהו ניהו דאזיק אנפשיה וכו' ולהכי השיג כאן על רבינו ז"ל דהך היזקא דהכא הוי בידים דהיינו נגיחה והבאשת המים וא"כ אמאי פטור. והרב המגיד ז"ל הליץ בעד רבינו ז"ל שדעתו כדעת התוספות ז"ל דהוי כאילו מתנה בפירוש שיפטר כל אחד בנגיחת שורו ותימה הוא זה דבגמרא משמע בהדיא כדברי הראב"ד ז"ל גבי ברייתא דכנוס שורך ושמרו הזיק חייב הוזק פטור וכו' שהקשו רישא לסיפא ואסיק רב פפא ואוקמה במסקנא כרבי דמאי דנקט שמרו הוי כדי לחייבו נזק שלם כר"ט אבל לחייבו חצי נזק כתם אפילו בלא שמרו נמי הזיק חייב הוזק פטור משמע דאפי' נתן לו רשות מ"מ כשהזיק בידים חייב אפילו לרבי דכ"ע מודו בהא דאי לא אמאי לא תירצו בגמרא כולה מתניתין כרבי ומאי דנקט ברישא ושמרו משום דאי לאו הכי אפילו דהזיק פטור אבל השתא קאמר ושמרו הזיק חייב אלא ודאי היכא דהכניס ברשות לרבי לא מהני אלא לפוטרו היזק דממילא אבל לא היזקא דבידים ומ"ש ה"ה בשם התוס' אינו כן אלא כתבו כמ"ש והכריחו הדבר מכח הסוגיא שהבאתי וז"ל שכתבו בפ' שור שנגח את הפרה (דף מ"ז) בדיבור המתחיל אימא וא"ת בבא דהכניס שורו היכי מ"ל נגח וכו' אבל כשנגח שורו לשורו של בעל הבית אפילו לרבי דלא מקבל עליה נטירותא אמאי פטור ברשות לא יהא אלא חצר השותפין ובחצר השותפין חייב. וי"ל דעכשיו סובר דלרבי כשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאילו מפרש בהדיא שיפטר כל אחד ואחד בנגיחת שורו ובכל הנזקין ולפי האמת לרבי אם הכניס שורו ברשות הזיק חייב הוזק פטור כדאמרינן לקמן גבי כנוס שורך ואשמרנו ע"כ. א"כ נמצאו דברי התוס' ז"ל כמ"ש ודברי רבינו ז"ל והרב המגיד צריכים עיון: