לחם משנה על משנה תורה, הלכות נזירות· רבי אברהם די בוטון
פרק י · הלכה ב
שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה וכו'. הרב בעל כ"מ ז"ל תמה הרבה בהשגת הר"א ז"ל. ונ"ל דהר"א ז"ל נמוקו עמו ואני אפרש. דע כי כוונתו להשיג על רבינו ז"ל אמ"ש בתחלת הפרק או שהיה בה ספק מצורע ובסוף השנה נטמא בספק ופירוש בסוף השנה אפשר לפרשו בשני פנים או הוא סוף השנה ממש או הוא בתחילת שבעה ימים אחרונים של שנה ראשונה. ואם נפרש דהוא בסוף השנה ממש הוקשה לו להר"א ז"ל דהטעם שנתן רבינו ז"ל דבעי ד' שנים אינו מספיק להיכא דנטמא בסוף השנה כלומר תוך שבעה ימים אחרונים של שנה ראשונה הוא משום דאם נטמא דרך משל בתחילת ששה ימים או חמשה ימים האחרונים של שנה ראשונה או ד' או ג' א"כ היה די ודאי בג' שנים ושבעה ימים והטעם משום דטבע החלוקה לא יחייב אלא אחת מארבע חלוקות או שזה אינו מצורע מוחלט ולא טמא או שזה מצורע מוחלט וטמא או שהוא מצורע ואינו טמא או שאינו מצורע והוא טמא ולכל החלוקות די לו בשלש שנים ושבעה ימים דאם אינו לא מצורע ולא טמא א"כ הרי השלים נזירות טהרה שלו ואין אנו צריכים עוד והרי יצא מידי נזירותו ואם הוא מצורע ולא טמא א"כ התגלחת שזה מגלח בסוף שנה ראשונה של מצורע ויגלח אחר שבעה תגלחת שניה ואח"כ בתגלחת שלישית נשלם נזירות טהרה וא"צ יותר ואם הוא טמא ולא מצורע כיון שזה נטמא ה' או ו' ימים קודם תגלחת ראשונה וסתר כל ימים הראשונים עדיין לא חל עליו הנזירות טהרה עד שיגלח ויביא חטאתו ואח"כ חל עליו נזירות טהרה וא"כ ימנה שבעה ימים אחר תגלחת ראשונה דילמא נטמא ביום אחרון של שנה ראשונה ואחר כך יגלח ויביא קרבן דאינו מגלח אחר שחל נזירות טהרה דכיון דעדיין לא הביא חטאתו עדיין לא חל כמו שנתבאר לעיל בפ"ו ואפי' נטמא ו' ימים קודם להשלמת שנה ראשונה דהיה ראוי לגלח להביא קרבן טומאה יום אחד אחר שנה ראשונה וזה מעכב עצמו ומביא אותו עד שבעה ימים של שנה שניה אין חשש בזה דכל זמן שלא הביא חטאתו לא חל עליו נזירות טהרה ויכול לגלח ואם הוא טמא ומצורע הרי בתגלחת של שנה הראשונה הוא תגלחת ראשונה של מצורע וימתין ז' ימים של שנה שניה ויגלח דאין לזה קפידא דעדיין לא חל עליו נזירות טהרה כדכתיבנא. אבל אם נפרש דמה שאמר רבינו ז"ל לעיל בסוף השנה הוא שבעה ימים קודם ודאי דצריך ארבע שנים דאם גלח שבעה ימים אחר שנה ראשונה דילמא הוי טמא ולא מצורע וכיון דהוי טמא תגלחת שגילח בסוף שנה ראשונה הוי תגלחת טומאה וחל עליו נזירות טהרה וא"כ איך יוכל לגלח ז' ימים של שנה שניה א"כ לפי זה מוכרח לומר שמ"ש רבינו ז"ל לעיל ובסוף השנה נטמא היינו ז' ימים קודם וזו היא כוונת הר"א ז"ל לומר דדברי רבינו ז"ל ע"כ בהא איירי וזהו שאמר ודבריו אינם אלא בשנטמא וכו'. כל זה היא כוונת הר"א ז"ל והתחיל בדבריו ואמר כל זה אינו מספיק שאילו כן לסוף שבעה לאחר שהזה ושנה היה מגלח ממה נפשך כלומר כיון שזה לא נטמא שבעה ימים קודם תשלום השנה אלא ו' או פחות א"כ ממה נפשך וכו' מגלח דאם הוא מצורע ולא טמא מת יפה מגלח ואם הוא טמא מת עדיין לא חל הנזירות דעדיין לא שלמו ז' לימי הטומאה ויפה היה מגלח ביום אחרון דאם היה נטמא ביום אחרון של תשלום השנה הראשונה היינו דקאמר הר"א ז"ל שלא נטמא בסוף שבעה כלומר סוף שבעה ימים האחרונים דהיינו היום האחרון וקאמר בתחילה סוף שבעה משום דבעי למימר בתר הכי תחלת שבעה ולהכי קאמר דכיון שאם היה נטמא ביום אחרון היה מגלח כדין לסוף שבעה לענין הטומאה אע"פ שאינו מצורע השתא נמי אפי' שנאמר שנטמא שלשה או ארבעה ימים קודם וכשבא לגלח בסוף ז' של תשלום השנה הראשונה עבר זמן הז' לטומאתו לא איכפת לן כלל כיון דעדיין לא חל נזירות טהרה כל זמן שלא הביא חטאת אחר ז' לטומאתו וכשהיתה זו התגלחת של שנה ראשונה לא נאמר דילמא טמא היה ולא מצורע וזו התגלחת של שנה ראשונה היא תגלחת הטומאה דזה אי אפשר כיון דלא שלמו הז' לטומאה שזה לא נטמא אלא חמשה או ששה ימים קודם א"כ עדיין לא חל נזירות טהרה וכשיגלח בסוף ז' אחר שנה ראשונה לא איכפת לן כלל אע"פ שעבר זמן הז' וא"כ היה מספיק בתגלחת זו לטומאה ואח"כ תגלחת אחרת לשנה שניה ואח"כ תגלחת אחרת לשלישית והיה די בז' שנים וז' ימים. זו היא כוונת הר"א ז"ל וכד מעיינת ביה דבריו נכוחים למבין ונסתלקו התמיהות שתמה עליו הרב בעל כ"מ ז"ל ומ"ש דלא ידע מאי קאמר בעיני שפיר קאמר כדכתיבנא: