אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות נדרים· רבי אברהם די בוטון

פרק ז · הלכה ב

הלכה א

ואסורין בדברים שהם בשותפות וכו' ובית הכנסת כו'. בר״פ השותפין (נדרים דף מ"ו) אמרינן הרי בית הכנסת דכמי שאין בו כדי חלוקה דמי ע״כ. וא״כ אנן דאית לן כר' אליעזר דבחצר שאין בו דין חלוקה מותר הוא הדין בבית הכנסת דמותר ומתניתין דאוסר בבית הכנסת כרבנן אתיא וא״כ תימה גדול על רבינו ז״ל והטור ז״ל דפסקו כר' אליעזר איך כתבו דבבית הכנסת אסור וכבר תמה על זה הר״ן ז״ל בשם הרמב״ן ז״ל בפרק השותפין על רבינו ז״ל והניח הדבר בצ״ע. ולי נראה להליץ בעד רבינו והטור דאית להו מה שכתב הר״ן ז״ל לתרץ הקושיא שנחבטו בה המפרשים דקשיא הילכתא אהילכתא דכיון דראב״י ורבנן פליגי אם יש ברירה או אין ברירה כדקאמר רבינא (דף נ"א) בפ' שור שנגח את הפרה ור' אליעזר סבר יש ברירה איך פסק בפרק השותפין כראב״י הא קי״ל בפ' משילין (ביצה דף ל"ט) דבדאורייתא אין ברירה והרבה תירוצים נאמרו בקושיא זו והר״ן ז״ל תירץ בר״פ השותפין (נדרים דף מ"ה:) דיש לחלק בין ברירה לברירה דברירה דפלוגתא דראב״י ורבנן כל עת שמשתמש כל אחד בחצר הוי שלו לגמרי והוי כאילו קנו חצר זה חדש אחד ראובן וחדש אחד שמעון ולפי שלא ידענו מה הוא החדש הראוי לכל אחד לכך הוצרכנו לטעם הברירה וא״כ נמצא דעיקרו של דבר נתברר מתחילתו ולא דמי לשאר ברירות דעלמא וכמו שהאריך הר״ן ז״ל שם הרבה יעויין שם, ועם זה נאמר דחצר שאין בו כדי חלוקה כיון שאין ראוי לשימוש לשניהם דאין בו אלא כדי שימוש לאחד לבד הוי כאילו קנו חדש אחד זה וחדש אחד זה ואין יכול אחד לאסור בחדשו של חבירו אבל בהכ״נ תשמישו הוא לכולם יחד כאחד וכיון שכן יכול לאסור זה חלקו כיון שבאותה שעה שמשתמש חבירו יש לו תשמיש בעת ההיא ואין זה כאוסר דבר אחד בעת שאין לו חלק בו כמו חצר השותפין שבאותה שעה שהאחד משתמש אין לחבירו חלק בו והוי כל הנאה שלו דעל דעת כן קנאוהו וכדכתב שם הר״ן ז״ל ולכך ודאי אפילו ר' אליעזר מודה בההיא מתני' דלקמן דבהכ״נ והגמרא דהקשה ואמר והא בהכ״נ כחצר השותפין שאין בו חלוקה דמי משום דבכל אותה סוגיא סבור הגמ' דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן לא תליא בברירה אלא בקנסא כדמשמע מבעיא דאיבעיא להו בריש סוגיא בנדרו פליגי וכו' וגם מ״ד מחלוקת בשיש בו דין חלוקה אבל אין בו דין חלוקה מותר ס״ל לגמ' דהך סברא אית ליה ובשיש בו דין חלוקה קנסו רבנן כיון דאפשר בחלוקה אבל כשאין בו דין חלוקה מותר ולא קנסו רבנן לאוסרו כיון דאי אפשר בלאו הכי דאין בו דין חלוקה. וכן נראה מדברי התוס' ז״ל שם שפירשו כן ומשום הכי פריך בגמ' דבבהכ״נ שייך נמי הך טעמא דאין בו דין חלוקה ואין ראוי לקונסו ותירצו אלא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת כשאין בו דין חלוקה וכו' ועל פי הסברא הזאת דאזיל בתר קנסא ולפי זה לא אתי מתני' דבהכ״נ אלא כרבנן אבל לפירוש סוגיא דפ' שור שנגח דתלי פלוגתייהו בברירה יש לחלק בין פלוגתא דר' אליעזר לההיא דבהכ״נ כדכתיבנא. ורבינו והטור ז״ל פסקו כההיא סוגיא דפ' שור שנגח ומאי דאסיק רב יוסף במסקנא מחלוקת כשאין בו דין חלוקה לפי דברי רבינא דפ' שור שנגח מתפרשים דבריו בטעמא דברירה כדכתיבנא והכי קי״ל כרב יוסף דאסיק הכי בפ' השותפין וכדפריש ליה רבינא דהוי טעמא משום ברירה. כל זה טרחתי להעמיד דברי רבינו ודברי הטור ז״ל בסי' רכ״ד ורכ״ו כי הקושיא היא גדולה ועצומה:

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה