לחם משנה על משנה תורה, הלכות נדרים· רבי אברהם די בוטון
פרק ו · הלכה ד
לפיכך מותר לזון את אשתו ואת בניו כו'. משנה בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ח) וכתב הרב ב״י ז״ל בסימן רכ״א דרבינו אית ליה דמתני' כחנן. והרא״ש בפסקיו כתב דמתני' נמי כרבנן אתיא ואיירי בזן אותם לפניו אי נמי כשהבעל נותן לה כל צרכה והוא נותן לה מזונות יתרים, ותמה הטור ז״ל על הרא״ש ז״ל דלמה הביא אלו הדברים סתם כרבנן כיון דאנן קי״ל כחנן. ועוד הוסיף הרב ב״י ז״ל שם תמיהה על תמיהתו דבמתני' דהמודר הנאה מחבירו פורע את חובו הזכיר הרא״ש ז״ל בפסקיו דברי רבא האמורים בגמ' דאוקי מתני' דיהיב על מנת לפרוע ודברים אלו אינם אלא לרבנן ואנן קי״ל כחנן ולמה לן לאוקמה בהא ותירץ שם דלרבא אפילו לחנן צריך לאוקומי דיהיב על מנת לפורעה ודבריו דחוקים כמו שהרגיש הוא בעצמו ועוד מדקאמר הרא״ש ז״ל על מתניתין דזן את אשתו דהא מתני' אתיא כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן היא ולא הכריח דאל״כ לרבא דקי״ל דאית ליה דחנן מודה גבי מודר הנאה מתניתין דהכא היכי מתוקמא משמע דלרבא נמי מצי לאוקומה כחנן ולכך לא הכריח אלא מדלא קאמר הא מני חנן היא כדאמר לעיל. לכך נראה לי דהרא״ש ז״ל אית ליה כפירוש שאר המפרשים בגמ' ומה שלא הזכיר במתני' דפורע חובו אלא אוקימתא דרבא משום דאית ליה דחנן לא אמר אלא במזונות אשתו דוקא וכרבינו תם ז״ל וכמו שהבין הטור ז״ל בו ולא כמ״ש הרב ב״י ז״ל דאית ליה כרש״י ז״ל דבכל חובות איירי ואע״ג דבפירושיו כתב דבכל חוב איירי לא כ״כ לפסוק הלכה אלא פירוש ההלכה כתב כפי אשר פירש רש״י ז״ל וכן כתב בסוף דבריו כך פירש״י ז״ל בפרק בתרא דכתובות, אבל לענין פסק ודאי דאית ליה דדוקא במזונות אשתו (אית ליה דוקא) או בחיוב כיוצא במזונות אשתו שהדבר ידוע שהוא מוחל ולא היה תובע ממנו כגון שהיה אביו או אחיו שבודאי לא היה דוחקו וזהו שכתב בפ' בתרא דכתובות קמ״ל דאף כיוצא בו בשאר חובות נמי הלכה כמותו ומשום הכי קאמר כיוצא בו כלומר חוב שידענו שהוא כמזונות אשתו דאם לא היה פורע לו היה מותר לו כדכתיבנא ולא כמו שהכריח הרב ב״י ז״ל משם דלית ליה כר״ת ז״ל, אבל עיקר הפירוש נראה לי כמו שכתבתי וכיון דאית ליה כר״ת הוצרך לאתויי ההיא דרבא דנדרים דקאמר על מנת שלא לפרוע משום דהך דינא נמי הוי לחנן בשאר חובות. ומכאן אפשר דיצא לו לטור ז״ל דהרא״ש ז״ל אית ליה כר״ת ז״ל דלא בכל חוב איירי חנן מדהביא אוקימתא דרבא דודאי משום דהך דינא לחנן בשאר חובות לכך הביאו אבל אוקימתא דרב אושעיא לא הוצרך להזכירה דבידוע דקי״ל כחנן ומשום הכי לא תמה הטור ז״ל אלא על מה שהביא הרא״ש ז״ל בפסקיו אותם הדברים בשם המפרשים דאתו אליבא דרבנן. ולעיקר קושיא דתמה הטור ז״ל נראה לי לתרץ דהתוס' ז״ל הקשו על פירוש רבינו תם ז״ל דאית ליה דלרב אושעיא דמוקי מתניתין כחנן דקאמר ופורע את חובו דאיירי במזונות אשתו דהא תנן לקמן וזן את אשתו וכו' ולמה לי תרווייהו ותירצו דהך מתניתין דוזן את אשתו איירי כשזן אותה בפניו וס״ד אמינא כיון דזן אותה בפניו ולא מיחה יתחייב לפרוע קמ״ל ולהכי הביא הרא״ש ז״ל דברי רבינו תם ז״ל לומר דלא נטעה אליבא דחנן ונאמר דהיכא דזן אותה בפניו מודה דחייב ולהכי מייתי דברי רבינו תם ז״ל לומר דאדרבא היכא דזן אותה בפניו עדיף טפי לפוטרו וכן הוו דברי הי״מ לומר דחלוקה דלא יזון את בהמתו דמתניתין הוי אפי' במזונות היתרים דס״ד אמינא דלא קאמרה מתניתין דלא יזון את בהמתו אלא מזונות הצריכים לה אבל מזונות היתירים לא יזון לפי הך פירושא דיש מפרשים וכן סיים הרא״ש ז״ל שם בדבריו בהך פירושא וכן בהמתו ע״כ איירי במזונות היתרים וכו':