לחם משנה על משנה תורה, הלכות נדרים· רבי אברהם די בוטון
פרק ה · הלכה ז
אסר בנו בהנאתו וכו'. הר״א ז״ל השיג על רבינו ז״ל במה שכתב ובן הבן מותר בהן אם יהיה ת״ח כמו שהתנה דבלאו תנאו הרי הוא יכול ליתן לבניו ולאחיו. ולי נראה לומר דהתם בפ' השותפין (נדרים דף מ"ח:) אמרינן ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי כתנא וכו' (עיין בכ"מ) והקשה שם הר״ן ז״ל למה הוצרכו לומר לו דאי הוה בר בריה צורבא מרבנן מה תהא עליו דאע״ג דאסרינהו עליה הוה קני להו בר בריה דהא כתבינן לעיל דמאן דאסר נכסיה אבריה אע״ג דאינו רשאי ליהנות מהם אפילו הכי גוף הנכסים דידיה הוו דמ״מ תנן נותן לבניו או לאחיו כו' ודחק שם הרבה בתירוץ הקושיא. ומדברי רבינו ז״ל למדתי תירוץ לקושיא זו דאמרו לו אם יהיה לו בן צורבא מדרבנן אם ירצה שיהנה הוא עצמו אגב בנו או לא ולא כי שאלו ממנו (כך) דכדי שיהנה בן בנו ודאי דאינו צריך לשאול ממנו, והוא השיב להם דאפילו הכי אינו רוצה שהוא יהנה מהם אלא אם יהיה לו בן צורבא מדרבנן הוא יקנה לבנו אבל הוא עצמו לא יהנה מהם. ונראה לי דזה דקדק רבינו ז״ל בדבריו ויהיה הבן אסור בנכסי האב ובן הבן מותר בהם אם יהיה ת״ח כמו שהתנה דכמו שהתנה קאי למאי דקאמר ויהיה הבן אסור בנכסי האב וה״ק אע״פ שהבן הוא ת״ח מ״מ יהיה האב אסור באותם הנכסים דכן התנה שבן הבן יהנה בהם ולא בנו אע״פ שיהיה בן בנו ת״ח ולשון אם יהיה ת״ח הוי כאילו אמר אע״פ שיהיה ת״ח. כך נ״ל ליישב דברי רבינו ז״ל והוא נאות לתירוץ הקושיא אשר בגמרא: