לחם משנה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי אברהם די בוטון
פרק טו · הלכה ד
בהמת השותפין וכו'. כל מ"ש כאן הרב בכ"מ ז"ל לתת טעם לרבינו ז"ל דבריו נכונים אבל מ"ש דמתני' דמי שהיה טמא דהמפריש נקבה לפסחו וכו' אית ליה דהוי דלא כהלכתא זה אי אפשר דהוא פסק כמותה פ"ד מהל' קרבן פסח שכתב יביא בדמיה שלמים וע"כ צריך לחלק מה שחילקו התוס' פ' שני שעירי דהתם הוי דחיה גמורה דלעולם נקבה לא חזיא לקרבן וכו' וזהו טעם רבינו דאית ליה דאע"ג דקי"ל דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי התם הוי דיחוי מטעמא דכתיבנא וכבר הארכתי על זה ספ"י מהלכות שגגות. ותמה כאן המאירי ז"ל על רבינו ז"ל שכתב ואע"פ שהיא קדושת דמים וכו' דאדרבה כשאין בו אלא קדושת דמים ראוי לומר שלא ידחה. וכן יש לתמוה על מ"ש לשון זה בהלכות שגגות פרק עשירי, גם יש לתמוה דכאן נראה שלא הספיק טעם דיחוי מעיקרו לבד גבי קדושת דמים שכתב ואע"פ שהיא קדושת דמים הואיל והיא בעלי חיים משמע דהוצרך לטעם דהוו בעלי חיים ובפ"י מהל' שגגות לא כתב אלא טעם דיחוי מעיקרו לבד. מיהו לזה י"ל דסמך שם על מה שכתב כאן ומ"מ צריך לתת טעם מנא ליה שצריך גם כן טעם של בעלי חיים לקדושת דמים. ולתרץ כל זה אומר דרבינו ז"ל הוקשה לו בפ' קדשי קדשים (דף נ"ט) גבי פלוגתא דרב ור' יוחנן דהקשו שם מברייתא דכל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח וכו' דהקשו שם דחויין מעיקרא נינהו משמע התם דהוי אפילו לר' יוחנן והקשו שם בתוס' ז"ל דהא ר' יוחנן אית ליה דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי ועוד תקשי ליה מתני' דמי שהיה טמא המפריש נקבה לפסחו כו' דמשמע התם דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי וגם קשה לו מה שהקשו התוס' ז"ל בפ"ק דקדושין (דף ז') בפרק נגמר הדין אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר וכו' דלמה לי הפריש קרבן הא אפילו לא הפריש נמי דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי והתוס' ז"ל תירצו שם דלאו דוקא וה"ה המיר ואחר כך הפריש ומשמע ליה לרבינו ז"ל דהוי דוחק לכך מפרש רבינו ז"ל הפך מפירוש רש"י ז"ל והתוספות ז"ל דמאי דאמרינן בכולי גמרא יש דיחוי בדמים ה"פ בקדושת הגוף החמורה ודאי דאין דיחוי אבל בקדושת הדמים הקלה יש דיחוי והשתא יתורצו כל הקושיות דבפרק קדשי הקדשים דהוי קדושת הגוף דאיירו גבי כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח ופריך שפיר דיחוי מעיקרא הוי ובקדושת הגוף אין דיחוי אע"ג דבקדושת דמים אית ליה לר' יוחנן דיש דיחוי וכן משמע ממתני' דמי שהיה טמא שאני התם דהוי קדושת דמים אבל קדושת הגוף לא והשתא אתיא שפיר דנקט ר' יוחנן הפריש קרבן קודם שהמיר דאז לא הוי דחוי מעיקרו וגבי קדושת הגוף אין דיחויו דיחוי ורבינו פסק דב"ח אין נדחין מטעמא דכתב הרב בעל כ"מ ז"ל כדכתיבנא ופסק דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי ממה שראה שהקשה סתמא בגמרא הכי בפ' קדשי הקדשים כדכתיבנא וכמו שכתב בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין ועתה הוקשה לו דמנין לו דדיחוי מעיקרו לא הוי דחוי בקדושת דמים נימא דאי אמרינן הכי בפרק קדשי הקדשים הוא משום דהוי קדושת הגוף אבל גבי קדושת דמים לעולם דהוי דיחוי כדכתיבנא לכך הוצרך לומר דאע"פ דאין טעם זה מספיק מפני שהוא קדושת דמים מ"מ איכא טעמא אחרינא דהוי בעלי חיים ולכך אין נדחין ובפ"י מהל' שגגות צריך ג"כ לטעם זה אלא שסמך שם על מה שכתב כאן כדכתיבנא. וא"ת א"כ קשה לו מה שהקשו התוס' ז"ל וכיון דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי לא משכחת לה אלא בקדושת דמים למה לי תרתי והלא אי אפשר לדיחוי מעיקרו שלא יהא דיחוי בדמים והם תירצו דאיירי בקדושת הגוף ואהדרו לאשכוחי גוונא אבל רבינו ז"ל דסובר דאין דיחוי בקדושת הגוף איך יתרץ זה. וי"ל דסובר רבינו ז"ל דהני תרתי אינם שני דינים חלוקים אלא בדין אחד שני חידושין חדא דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי והשני דיש דיחוי בדמים דהיה יכול להיות דין זה גבי מצוה וכדאמרינן בפרק לולב (דף ל"ג) דאיבעיא לן התם אם יש דיחוי אצל מצוה או לא וקמ"ל דהך דיחוי לא הוי בדבר מצוה דהתם לא הוי דיחוי אלא דיחוי זה בקדושת דמים הוא אבל בקדושת הגוף ודאי דאין דיחוי: