לחם משנה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה ט
שהאויר שאין סופו לנוח אינו כמונח. בפ"ק דמציעא (דף י"ב) בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא ואסיקנא בתיקו, וכתב הטור ז"ל דין זה בח"מ סי' רמ"ג הלכות מתנה דכיון דהוי ספק אם היא מתנה לא זכה האחר ואם הוא הפקר כל הקודם זכה וכן כתב אביו הרא"ש ז"ל בפסקיו וכן כתב הרב הנמוקי ז"ל וכתב שמטעם זה השמיט הרי"ף ז"ל אותה בעיא, גם אפשר דרבינו אפשר שמה שהשמיטה מטעם זה הוא אבל אין טעמו של הרב הנמוקי ז"ל מספיק כ"כ דהיה להם להביאה לחלק בין הפקר למתנה דבהפקר אמרינן כמונח דמי מטעם הספק. לכך נראה לי דמהכא נפשטה הך בעיא דהכא גבי הך בעיא אמרינן בפ"ב דזבחים (דף כ"ה:) את"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי וכל את"ל לדעת רבינו ז"ל פשיטותא הוא ומשום הכי פסק רבינו ז"ל כאן דקאמר דלאו כמונח דמי אם כן ממילא נפשטה אותה בעיא דלאו כמונח ובהפקר לא אמרינן כל הקודם זכה ואע"ג דהיה אפשר לחלק בין הך אויר שאין סופו לנוח לההיא דפ"ק דמציעא וכמו שחלקו התוס' בפ' הזורק גבי מתני' דהיתה עומדת על ראש הגג בדיבור המתחיל דרך עליה וכו' מ"מ הרי"ף ורבינו ז"ל סוברים דהנושאים שוים כעין ההיא דזבחים ואיפשיטה בעיא ולכך השמיטה ואין חילוק בין הפקר למתנה דבכולם אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי: