לחם משנה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות· רבי אברהם די בוטון
פרק ה · הלכה ט
עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרים וכו'. כתב הרב כ"מ דנפקא ליה לרבינו משום דאמרו בכיצד משתתפין (דף פ"ב:) מככר בפונדיון מארבע סאים בסלע א"כ משמע דברייתא איירי שהיו מתחלה ארבע סאים והוקרו ועמדו על סאתים. וקשה לי דר' יוחנן אמר התם לא שנו אלא מעות בזול וכו' אבל מעות ביוקר אפילו עמדו ארבע סאין בסלע יוצאין ור' יוחנן קאי על הברייתא ואי ברייתא איירי שעמדו ארבע סאין מאי אפילו דקאמר דמשמע דאתא לאוסופי שאפילו הפירות בזול יותר יוצאין הא ברייתא בהכי איירי גבי פירות ביוקר ועוד קשה דאמרו שם א"ר יוחנן נהירנא כד הוו קיימן ארבע סאין בסלע והוו נפיחי כפן בטבריה וכו' משמע דיצא לומר דאע"פ דהיו בזול יותר מ"מ היו מתים מחסרון מעות משמע דברוב השנים לא היו ארבע סאים בסלע אלא פחות מהא הוי. עוד אמרו שם בברייתא אמר ר"ש אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח וכו' וכתב הרב כ"מ דמשום דר' יוחנן אמר אבל מעות ביוקר וכו' ואפילו מוצא ליקח יוצאין משמע דלית ליה דרשב"א וקשה דלמה היה צריך להזכיר ואפי' מוצא ליקח כיון דאמר ואפי' עמדו ארבע סאין בסלע ודאי דמוצא ליקח הוא. לכך נראה לי טעם רבינו דהוקשה לו מה שהקשו שם בתוספות וז"ל תימה אם אינו מוצא ליקח אפילו אלף סאה בסלע מה יעשה כיון שאינו מוצא ליקח ע"כ, ולכך מפרש רבינו דלא קאי אדברי ת"ק דאמר סאתים בסלע והוי פירושו אימתי אמרינן דבסאתים בסלע יוצא כשאינו מוצא דהא אם אינו מוצא אפילו אלף סאה בסלע נמי אלא כוונתו לחלוק על ת"ק וה"ק אין הדבר תלוי בסאתים בסלע אלא הדבר תלוי אם מוצא ליקח או לא והכי קאמר אימתי יצא כשאינו מוצא ליקח ואז יצא אפילו אלף סאה בסלע אבל מוצא ליקח אפילו עמדו ארבע סאין בסלע לא יצא ופליג רשב"א ות"ק דלת"ק אפי' מוצא ליקח אם עמדו סאתים בסלע יוצא ופסק רבינו כת"ק דלא כרשב"א. זה נראה דעת רבינו ומ"מ אין קושית התוספות קושיא בעיני דאפשר דמאי דאמר רשב"א אינו מוצא ליקח לאו אינו מוצא ליקח כלל אלא בטורח לכך קאמר דיצא כיון דהוקר עד סאתים בסלע וגם יש טורח לקנותו דאיכא ביה תרתי לריעותא יצא אבל בשאין שם טורח אלא מוצא ליקח אע"פ שעמדו עד סאה בסלע לא יצא:
ואע"פ שמותר לצאת אינה מדת חסידות וכו'. קשה דשם בברייתא אמרו וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר אלימלך ומחלון וכליון גדולי הדור ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו וכו' ומדמייתו הא דר"ש בן יוחאי עלה דאמר ר"ש אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח וכו' משמע דסייעתא הוא דמייתי ליה וכיון שכן ודאי מחלון וכליון מפני שהיו מוצאים ליקח ויצאו נענשו דהיינו סייעתא דמייתי לר"ש בן יוחאי דאי לא ליכא סייעתא כלל וא"כ היכי קאמר רבינו דאע"פ שמותר לצאת אינה מדת חסידות והביא ראיה ממחלון וכליון שאני מחלון וכליון דשלא כדין יצאו וכי תימא הרי אמרו בגמ' בשם ר' יהושע בן קרחה דלא נתחייבו כליה אלא מפני שלא בקשו רחמים על בני דורם אבל הם לא היו מוצאים ליקח וכדכתב הרב כסף משנה מ"מ קשה דע"כ ברייתא דר"ש בן יוחאי פליגא אהא כדכתיבנא דודאי ההיא ברייתא סברה דהיו מוצאים ליקח מדמייתי סייעתא ואפי' נימא דרבינו דחאה מהלכה מ"מ הרי ר' יהושע בן קרחה נתן טעם דנענשו מפני שלא בקשו רחמים וא"כ מאי ראיה מייתי מהתם היכא דיוצא בדין דאינו מדת חסידות. ויש לומר דה"ק כיון דהחטא הוא חמור כל כך דהיכא דיוצאים שלא כדין כמחלון וכליון דהיו מוצאים ליקח ויצאו שלא כדין כר"ש בן יוחאי אפילו שהיו גדולי הדור וחסידים זכותם לא הגינה עליהם וענשו להם עונש גדול שהיא כליה א"כ כיון שהדבר חמור כל כך ודאי שאפי' שמן הדין הוא מותר לצאת ראוי לחוש להחמיר ממדת החסידות: