לחם משנה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה יב
המלוה את חבירו על המטבע כו'. מלשון שכתב ה"ה גבי המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו משמע דמפרש דמאי דנקט על המטבע הוא משום דאם היה אומר מלוה סתם הוה משמע דוקא מלוה מעות אבל לא אם מכר פירות וקצץ מעות לכך נקט על המטבע דמשמע הן שמכר פירות הן שנתן מעות דעתו על המטבע והכריח כן מן ההלכות דהכוונה דכל מי שחייב מעות לחבירו אבל מלשון שכתב כאן גבי המלוה את חבירו על המטבע ונפסל משמע דאית ליה דנקט על המטבע דלא הלוהו פירות לשלם פירות אלא דמים שכן כתב כאן ואמרם על המטבע שלא היתה הלואת פירות לשלם לו פירות. וקשה טובא למה פירש בחדא מימרא מאי דלא פירש באידך ולא פירש תרווייהו בחד גוונא. ועוד שכתב כמו שפירשתי למעלה והדברים הם חלוקים. ותו דמאי שפירש גבי מטבע ונפסל משמע לכאורה דאין לו מובן דאפילו דלימא המלוה סתם ולא הוה קאמר על המטבע לא ס"ד דאיירי שהלוה לשלם לו פירות וא"כ איך הוה קאמר נותן לו מטבע היוצא אם פירות התנה לתת לו. ונראה לומר דודאי על המטבע לא אתא אלא לומר דאע"פ שמכר פירות וקצץ דמים ולא נתן מעות כדמשמע בלישנא קמא דה"ה ז"ל ומאי דקאמר למטה שלא היתה הלואת פירות כוונתו לתת טעם ולומר דה"ק כיון דזה לא קצץ לתת לו פירות אלא דמים ודאי דעל סמך המטבע דיוצא היה כוונתו והוא הטעם לפי שפירש בלשון ראשון והוצרכתי לכתוב כל זה מפני שראיתי להרב"י ז"ל בסוף הלכות מלוה על המשכון בח"מ כשהעתיק לשון הרב המגיד ז"ל הרכיב שני הלשונות של שתי מימרות וכתב לאפוקי אם היתה הלואת פירות דמשמע דאית ליה דעל המטבע הוצרך למעוטי כן ואינו כדכתיבנא:
המלוה את חבירו על המטבע ונפסל וכו'. בגמרא אסקינן בפירוש אין מלכיות מקפידות כלל אפילו שאין לו דרך לשם וכשמלכיות לא בחשי ואי משכחי קפדי אז אם יש לו דרך אין ואם לא לא אבל כשמלכיות מקפידות טובא אפילו שיש לו שם דרך לא החילוקים אלו מבוארים בגמרא וכתבם הטור ז"ל בח"מ סי' ע"ד. ויש תימה על רבינו וגם על ה"ה שלא הזכירו כלל מהחילוקים אלו ואפשר שהם ז"ל מפרשים דבמה שתירץ ר' זירא כאן בזמן שיד ישראל תקיפה וכו' יתורצו כל הקושיות שלמעלה ולא צריכנא לתירוץ מלכיות מקפידות ומה שלא אמר אלא הוא מפני שאנו לא תירצנו תירוץ אחר לקושיא לשנאמר אלא וה"פ דההיא דאחרונים דומיא דראשונים מחללין הוא כשיד ישראל תקיפה על האומות ואז כיון שהתקינו שיהיו המעות יוצאות א"כ מיקרי דאית ליה אורחא להתם לפי שצריך לילך לירושלים ושם יוצאות וכי תימא א"כ אמאי אין מחללין על מעות של מלכים הראשונים היינו לפי שהמעות של מלכים הראשונים אינם עוברים בשום מקום ולהכי אין מחללין עליהן לפי שאף בירושלים אינם עוברים לפי שעיקר התקנה היא כמ"ש התוס' ז"ל דטעמא מפורש בשקלים שהיו מביאים לירושלים שקלים מכל המקומות ובודאי דהוא שעובר שם אבל אם לא היה עובר שם בזמן זה בשום מקום כגון מעות מלכים הראשונים לא סמכינן אמאי דתקנו וזה מילתא דמסתבר הוא א"כ הרי שכתב רבינו כהוגן אבל זה הפירוש אינו עולה בשום ענין שהרי הכרח הגמ' לחילוק דמלכיות דהא קתני מיהת אין מחללין על מעות של כאן והם בבבל ואע"ג דאית ליה אורחא למיזל שם ואין לזה שום תירוץ אלא שמלכיות מקפידות וא"כ היה לו לרבינו לומר דבשמלכיות מקפידות אע"ג דאית ליה אורחא לא ואע"פ שאפשר לדחוק ולומר דכיון שמלכיות מקפידות ובחשי מסתכן האדם אם ימצאו בידו ואין צורך לרבינו להזכירו דכיון דדבר סכנה הוא פשיטא עכ"ז זה הדרך הוא דחוק לאומרו דלקושיא האחת של מעות אחרונים יתורץ בדברי ר' זירא ולקושיא האחרת של כאן והם בבבל אנו צריכים לתירוץ מלכיות מקפידות וצ"ע: