לחם משנה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי אברהם די בוטון
פרק ב · הלכה ו
ראובן שהיה חייב לשמעון וכו'. כאן פסק רבינו כר' נתן וקשה בפ"ק דקידושין (דף ט"ו) פליגי ת"ק ור' אליעזר דת"ק סבר מוכר עצמו אין מעניקין לו ור' אליעזר סבר דמעניקין ואמרו שם דטעמא דת"ק משום דאמר קרא העניק תעניק לו דמשמע ולא למוכר עצמו ור' אליעזר דריש לו ולא לבעל חובו דאע"ג דבעלמא אית ליה כר' נתן דמוציאין מזה ונותנין לזה הכא לא ות"ק בעלמא נמי לית ליה כר' נתן ורבינו ז"ל פסק בהל' עבדים פ"ג דמוכר עצמו אין מעניקים לו א"כ נראה דפסק דלא כר' נתן ומה שיש לומר בתירוץ קושיא זו הוא דרבינו ז"ל מפרש כפירוש רבינו נתנאל שפירשו שם התוספות ז"ל דאפילו ת"ק מודה גבי הלואה הך דר' נתן אלא דוקא גבי שכירות לית ליה וא"כ לפי זה רבינו ז"ל לא כתב כאן אלא לענין הלואה אבל לענין שכירות ודאי דלית ליה כר' נתן. ומ"מ הרבה סתם רבינו הדברים דלא גילה לא כאן ולא בהלכות שכירות דהך דר' נתן לא אמרינן ליה גבי שכירות. ואפשר דכיון שכתב בהלכות עבדים דהענקת עבד עברי אין בעל חוב גובה ממנו משם נלמד לשכירות דשכירות קרי להענקה וכמ"ש בעל התרומות הביאו הרב הגדול כמהר"ר יוסף קארו ז"ל בסימן פ"ז בהלכות טוען ומ"מ סתם רבינו ז"ל הרבה דכי האי גוונא צריך לאודועיה:
לפיכך אם אין לראובן וכו'. כתב ה"ה ז"ל שאותה של ר' נתן בדלית ליה נכסי כדאיתא בפרק שור שנגח (דף מ') וכו' ונראה שכוונתו מה שהקשו שם גבי שאלו בחזקת תם וכו' הניחא דאית ליה נכסים היכא דלית ליה נכסים מאי איכא למימר משום דאמר ליה כי היכי דמשתעבדנא לדידך הכי נמי משתעבדנא להאיך מדר' נתן וכו' וקשה קצת דאימא דמאי דתירץ משום דאמר ליה כו' אכולה מילתא קאי אפילו דאית ליה נכסים ולא צריכנא לתירוצא דלעיל דאמר אי אהדרתיה ניהלך כו' ונימא דר' נתן אפילו בדאית ליה נכסים. וי"ל דא"כ היה לו לומר אלא ומדלא קאמר אלא משמע דלא הדר מתירוצא דלעיל לענין דאית ליה נכסים דלא אמרינן הא דר' נתן וכי איתמר הך לענין דלית ליה נכסים:
לפיכך אם אין לראובן וכו'. כתב ה"ה ז"ל דאית ליה לרבינו *ז"ל דהא דר' נתן בדלית ליה נכסים ואין הדבר מוכרח לא בדברי רבינו ז"ל ולא בדברי הגמרא דרבינו ז"ל אם כתב שאין לו נכסים היינו לענין המודה בשטר אמנה או פרוע דאי אית ליה נכסי ודאי דנאמן דלא חב לאחריני דהרי יכול לגבות שמעון חובו ממקום אחר אבל לעולם דהיכא דאינו מודה דפרוע דאפילו אית ליה נכסי גובין מראובן וכן בגמרא בפרק שור שנגח (דף מ') אינו מוכרח כ"כ דאע"ג דשם לא תירצו הא דר' נתן אלא היכא דלית ליה נכסי הוא משום דמעיקרא תירצו שפיר טפי סוף סוף לאו מעלייה וכו' אבל השתא דקאמר לית ליה נכסי מאי איכא למימר לא מצי לתרוצי בגוונא אחרינא. ותירץ מדר' נתן והוא הדין דלעיל הוה מצי לתרוצי הכי ומ"מ לפי מה שתפס במושלם ה"ה ז"ל בדברי רבינו ז"ל דאית ליה דהא דר' נתן בדלית ליה נכסי קשה דבהלכות שמיטה ויובל פ"ט גבי פרוזבול כתב רבינו ז"ל היה לו חוב על חבירו ויש לחבירו קרקע הואיל והוא תחת שיעבודו כותב עליו פרוזבול ע"כ ובגמרא בפרק השולח אמרו דטעמא הוי משום דמשועבד למלוה ראשון מדר' נתן ואם איתא דר' נתן לא איירי אלא בדלית ליה נכסי היה לו לרבינו ז"ל לפרש שם דאיירי בדלית ליה נכסים ולא לסתום הדברים ולא עוד אלא שכתב הואיל והוא תחת שיעבודו משמע דאע"ג דאית ליה נכסי כיון שזה גם כן הוא משועבד כותבין עליו פרוזבול. גם בהלכות אישות פרק כ"ב הביא ה"ה ברייתא דהרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין וכו' ואיתא בפרק האשה שנפלו (דף פ"א) דטעמא הוי משום דרבי נתן וא"כ היה לו לפרש שם דאיירי בדלית ליה נכסי אחריני וכן ההלכות שהביאוה כפשטא לא חלקו כן ונראה לתרץ דברי ה"ה ז"ל דטעמא דלר' נתן בעינן דלית ליה נכסי אע"ג דמקרא נפקא ליה וקרא בכל גוונא משמע מ"מ אית ליה דכיון דזה החוב משועבד למלוה ראשון הו"ל כנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וכיון שיש ללוה ראשון נכסי אחריני אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וכן נראה הטעם בדברי הר"ן ז"ל בפרק האשה שנתארמלה וכיון שכן דהוא משועבד מדר' נתן אע"ג דאית ליה נכסי אלא שאין גובין מהם כותבין עליו פרוזבול אע"ג דאית ליה נכסי מ"מ משועבד הוא וז"ש שם רבינו ז"ל הואיל ותחת שיעבודו הוא גם בההוא דנושה באחיו כיון שהוא משועבד לכתובתה אין לו כח בנכסי אחיו ליטול מהם כלל אע"פ שיש בהם יותר מכדי כתובתה כיון שהכל משועבד לכתובה וכיון שכן מוציאין ממנו אע"ג דאית ליה למת נכסי אחריני כנ"ל ליישב טעם הדברים מפני שלא ראיתי שכתבו שם המחברים דאיירי בדלית ליה נכסי ולומר שסמך רבינו על מה שכתב כאן הוא דוחק ועוד דלשון שכתב בהל' שמיטה ויובל הואיל והוא תחת שיעבודו לא משמע הכי כדכתיבנא:
וכן כל מי שיש עליו שטר חוב וכו'. כנראה שזאת החלוקה היא מיותרת שהרי כתב רבינו ז"ל למעלה מי שנתחייב שבועה זו וכו' וכמעט שהיא כ"ש ואפשר דמ"ש למעלה הוא והשיגה ידו יתר וכו' כלומר שהוא טורח בטרחו ויגיע כפיו אפשר שמא עשה קנוניא אבל כאן הוא ממה שיש לו קודם שיטרח. א"נ שאני התם דאין לו כדי לפרוע לאחד משלם ולאחר חסר מעט אלא אי אפשר לפרוע לשום אחד מהם וכיון שכן אפשר שיעשה קנוניא להוציא ממסגר נפשו מאחר שאין לו לפרוע לאחד מהם אבל הכא איירי שיש לו לפרוע לאחד מהם משלם ולאחר חסר מעט והוי ס"ד אמינא שלא נחשדו בשביל דבר מועט קמ"ל. אי נמי דבשלמא למעלה הוא בשלא אמר שהוא חייב לאחרים בשעת השבועה וכיון שכן יש לנו לחשדו אבל כאן שאמר תיכף ומיד אימא דליכא חשד קמ"ל ולפי זה מה שאמר למעלה והודה לאחרים בחובות אחרים היינו אחר השבועה: