לחם משנה על משנה תורה, הלכות מכירה· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה יד
הנוטל כלים מבית האומן וכו' והוא שיגביהנו וכו'. קשה דהיכי קאמר דאגבהה כדי לקנותו הא לא קאמר שמואל אלא ע"מ לבקרו דמשמע דאינו מכוין לקנות. ותו קשיא דלעיל גבי דבר הנמכר ודמיו קצובים וידועים כו' למה לא כתב רבינו ז"ל שיהא חביב דאל"כ הוי ברשות מוכר ולא קנאו כדכתב כאן. ועוד קשה בהלכות ערכין פ"ו כשכתב שם רבינו ז"ל דין המוכר דלועים והקדישם למה לא כתב שיהא חביב על הלוקח כדכתב כאן, וע"ק לעיל השוה רבינו ז"ל דמיו קצובים לפסק ולדברי ה"ה אינו כן דבדמיו קצובים יכול הלוקח לחזור ויש לדבריו ראיה משום דאמרו בגמרא גבי מעשר אטו משום דאמר לקנות קנה וכתב שם רשב"ם ז"ל הא אפילו קייצי דמייהו יכול להחזירם. וע"ק דיוקא אדיוקא דברישא כתב הנמכר חביב דהיינו זבינא חריפא דאמרו בגמרא משמע הא זבינא מיצועא פטור ובסיפא משמע איפכא דקאמר אבל חפץ שהמוכר קץ דהיינו זבינא דרמי על אפיה משמע הא זבינא מיצועא חייב. ועוד דבגמרא (דף ל"א) בנדרים משמע דדינא דשמואל ליתיה אלא בזבינא חריפא. ויש לומר כשהוא מגביה החפץ לקנותו אין הפרש בין חביב לאינו חביב ובודאי כיון דדמיו קצובים קנאו לגמרי ואין הלוקח יכול לחזור ולא המוכר והיינו דכתב רבינו ז"ל לעיל דדמיו קצובים הוי כפוסק. ובהלכות ערכין לא חילק בין חביב לאינו חביב משום דאיירי במגביה לקנותו אבל כאן אינו מגביה לקנותו אלא אם ייטב בעיניו וכיון שהגבהה זאת אינה אלא לקנותו אם ייטב בעיניו לא העמידוהו ברשותו אלא לענין אונסין ולא לענין חזרה ויש חילוק כאן בין חביב לאינו חביב ומ"ש והוא שיגביהו ר"ל אם ייטב בעיניו הגבהה זאת מועילה לקנותו ודוקא בחביב חייב באונסין הא זבינא מיצועא דהוי הנאה למוכר וללוקח כדמשמע בגמרא הוי דינא אחרינא דהוי כשומר שכר ואינו חייב באונסין אלא בגניבה ואבידה דדוקא בחביב דהוי כל הנאה שלו הוי כשואל ובזבינא דרמי על אפיה הוי כשומר חנם ופטור לגמרי ובהכי לא קשיא דיוקא אדיוקא דזבינא מיצועא הוא דין שלישי: