לחם משנה על משנה תורה, הלכות מכירה· רבי אברהם די בוטון
פרק ג · הלכה ו
לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו'. קצת תימה לפי מה שהבין ה"ה וכמו שנראה מלשונו שכתב אחרי כן וכן השוכר המקום שאותן מטלטלין וכו' דטעמיה הוא מפני שחצרו של אדם קונה לו א"כ למה כתב רבינו ומשנתן הדמים [בלא נתינת הדמים] נמי חצרו קונה לו וע"ק מאי לפיכך מה נפשך אי שייך הגזרה שנשרפו א"כ הוא הפך הקודם ולא נמשך ממנו ואי לא שייך למה לי טעמא דקניית חצר בלאו הכי כיון דלא שייך הגזרה אוקמוה אדין תורה וצ"ע: (זהו מה שהוסיף הרב במקום אחר).
ומשנתן את הדמים נקנה המקח כו'. קשה דבגמ' משמע בהדיא כדפירש"י ז"ל וכדכתבו המפרשים דטעמא משום דהכא לא שייך גזירה דנשרפו חטיך וכו' ולא כדמשמע בדברי רבינו ז"ל דהטעם הוא שקונה לו חצרו דשם אמרו אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עליה של לוקח מושכרת ביד מוכר טעמא מאי תקינו רבנן משיכה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה הכא ברשותיה דלוקח נינהו אי נפלה דליקה באונס טרח ומייתי לה ע"כ. משמע בהדיא כפירוש רש"י ז"ל. ונ"ל שרבינו גריס כגירסא שדחה שם רש"י ז"ל וז"ל אי נמי שמא תפול וכו' ולא גרסינן ליה אלא לישנא אחרינא הוא והיא היא ע"כ. והגירסא נראה שהיה כאן הב"ע כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר טעמא מאי תקינו רבנן משיכה גזירה שמא יאמרו נשרפו כו' הכא דלוקח נינהו אי נמי שמא תפול דליקה אי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומייתי לה ע"כ. וכדי לחלק בין שתי הלשונות דלכאורה משמע דהיא היא וכדכתב רש"י ז"ל פירש רבינו דבלישנא קמא הטעם לאו משום טרח ומציל אלא טעמא דכיון שהוא ברשות לוקח כלומר דקננהו חצירו לא אמרינן טעמא דנשרפו אע"ג דאין הלוקח טורח ומציל כיון שאינו בידו אלא שכורה ביד מוכר ואפשר שהוא לא ידע כשתפול דליקה כדי שיטרח ויציל מ"מ כיון דחצירו קנהו הוה ליה כאילו הוא בביתו של לוקח ממש דלא פלוג רבנן בין היכא שהוא בביתו ממש שהוא עומד שם או שהוא ברשותו אע"פ שלא יהיה עומד שם כי היכי דלא פלוג במשיכה דאי מושך ואח"כ הניחו בבית המוכר אע"ג דלא טרח ומציל מ"מ קני משיכה משום דכיון דכל מושך מסתמא מוליכה ליה בביתיה לא פלוג ה"נ כי האי גוונא הוי ולישנא בתרא הוי נמי האי פירושא דלא מטעם קניית חצר הוא אלא משום דטרח ומציל ופסק רבינו כלישנא קמא דיש סיוע ללישנא קמא ממאי דנתבאר פ"ו מהל' שכירות דמוכח בגמרא דחצר המושכרת קני ליה לאדם: