לחם משנה על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה· רבי אברהם די בוטון
פרק ב · הלכה ה
הקורא את המגילה בלא כוונה לא יצא וכו'. כתב ה"ה ז"ל ואולי שהכל מודים במגילה, וקשה דהא בר"ה פרק ראוהו בית דין הקשו לרבא דאמר מצות אינן צריכות כוונה מההיא דהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ואמרו מאי לאו כיון לבו לצאת לא לקרות וא"כ משמע דבמגילה נמי למ"ד אין מצות צריכות כוונה לא בעי כוונה לצאת דהא תרוייהו תני בברייתא וא"כ איך כתב דהכל מודים במגילה הא מאי דפסק כרבא דאמר מצות אינן צריכות כוונה וכמ"ש הוא ז"ל בפרק חמישי ודאי דלא מודה במגילה, וכ"ת דמאי דאמרו בגמרא כיון לצאת לא קאי אלא אשופר וברייתא לצדדין קתני דבכולהו בעינן כוונה אבל לא דמי האי כוונה להאי כוונה דבמגילה בעינן לצאת ובשופר לשמוע מ"מ קשה לו מנין לחלק בין מגילה לשופר ולמשכוני נפשין לאוקמי ברייתא בהאי דוחקא. ואפשר היה לחלק דבשופר עביד קצת מעשה שהיא התקיעה ולהכי לא בעי כוונה אבל במגילה דלא עביד מעשה כלל בעי כוונה וכעין זה חילק רבינו יונה ז"ל סוף פ"ק דברכות דהקשה על רבינו האיי ז"ל ושאר הפוסקים שפסקו דמצות אינן צריכות כוונה מההיא דפתח בחמרא וסיים בשיכרא ותירץ שאפילו מי שסובר דמצות אינן צריכות כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה קצת שהמעשה הוא במקום כוונה כגון נטילת לולב וכו'. אבל קשה לי על זה דבגמ' מוכח בהדיא דלמ"ד מצות אינן צריכות כוונה הוי אפילו בקריאת שמע דלא שייך שם מעשה כלל וכן בתקיעה לא שייך מעשה כדכתב ה"ה ז"ל בפרק חמישי מהלכות שופר וצ"ע: