לחם משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי אברהם די בוטון
פרק טו · הלכה לב
גדי שצלאו בחלבו וכו'. פרק גיד הנשה (חולין דף צ"ו:) מתניתין ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ״ט הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת. גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנ״ט ואם לאו כולן אסורין וכו' וכן חתיכה של נבילה וכן חתיכה של דג טמא וכו'. ובגמרא אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ע״כ. ופירש״י אבל נצלה עמו נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא בבשר, קולף ואוכל כלומר חותך עליון ואוכל עד שמגיע לגיד. והקשו איני והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו שאני חלב דמפעפע ובחלב אסור והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה דר' יוחנן וכו' ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ותירצו ההוא כחוש הוה ע״כ. וכתבו שם התוספות שני פירושים. האחד דחלב כחוש אינו מפעפע, השני דכיון דהיה הגדי כחוש לא היה בו חלב רב אלא מעט והיה בטל בששים וזהו פירוש רבינו ועוד שם בגמרא תירוצים אחרים ולא הזכיר כלל רבינו מהם משום דהך הוי תירוצא דסתמא דגמרא ולכך תפסו רבינו עיקר:
וכן ירך שצלאה וכו'. קשה דהא בגמרא אוקימו הך מתניתין דאסרה בירך בישול כמ"ד יש בגידין בנ"ט אבל לדידן דקי"ל אין בגידין בנ"ט כדכתב רבינו א"כ אפילו בישול שרי ואמאי נקט צליה. וי"ל דמה שכתב רבינו שצלאה ואסר בישול משום שמנו של גיד שאוסר כדכתב שם רש"י ז"ל ודוקא בו אבל שמנו יש בו בנ"ט ולכך בישול אסור אבל צליה מותר כדאמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל אבל צלאה קולף ואוכל. וא"ת התינח בירך שנתבשלה בגידה דאיכא שמנו של גיד אבל בבהמה שכתב וכן בהמה שצלאה שלמה ולא הסיר לא חוטין וכו' שאין בגידין בנ"ט הא התם ליכא למימר שמנם של אותם הגידים אסור כדאמרינן בגיד הנשה דלא מצינו כך. ועוד קשה איך נתן טעם להתיר הצליה מפני שאין בגידין בנ"ט הא אע"ג דיש בגידין בנ"ט הותרה הצליה דהא מתניתין סברה כמאן דאמר יש בגידין בנ"ט כמבואר בגמרא ומ"מ קאמר עלה שמואל דכשצלאה שריא. וי"ל דרבינו הזכיר כאן צליה ולא בישול מפני שכתב קולף ואוכל עד הגיד והיינו עד שמגיע לגיד ממש דהכי משמע לישנא דעד שמגיע לגיד וכן ביאר דבריו הרב המגיד בפ"ז מהל' אלו ולכך כתב דדוקא בצליה הוא דאמרינן דקולף ואוכל ולא בעינן קליפה אבל בבישול נהי דלא נאסר משום שאין בגידין בנ"ט אבל מ"מ קליפה בעי ואפי' צליה לא הותרה בהא קליפה אלא משום שאין בגידין בנ"ט אבל אם היה בגידין בנ"ט קליפה מיהא בעי אבל שמנו של גיד אע"פ שהוא נ"ט מ"מ כתב רבינו דבצליה לא בעי קליפה משום דאיסורו מדרבנן אבל בקרומות וחוטין שאיסורן מן התורה כמו שנתבאר בהלכות אלו הוצרך לתת טעם להיתר הצליה כדי שתהא בלא קליפה משום דאין בגידין בנ"ט ובזה תירץ רבינו קושית התוספות שהקשו דאי הכי קליפה נמי ואפילו כדי נטילה מההיא דנטף מרוטבו על החרס וכו' דשאני הכא דכיון דאין בגידין בנ"ט לכך אינו אוסר הצליה אפי' כדי קליפה ומ"מ הבישול אוסר כדי קליפה וכשאמר בגמרא קולף ואוכל עד שמגיע וכו' על מתני' דקסברה יש בגידין בנ"ט יפרש רבינו דעד שמגיע לגיד דקאמר שמואל לאו דוקא אלא קליפה בעי וכדכתבו שם התוספות אבל קולף ואוכל שכתב רבינו ר"ל עד שמגיע לגיד ממש בלא קליפה דהכי משמע הלשון ואי לא היתה כך כוונתו היה לו לפרש. אלא טעמו הוא דלא בעי קליפה משום דאין בגידין בנ"ט כדכתבתי: