אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי אברהם די בוטון

פרק טו · הלכה ו

הלכה ד

נמצאת למד דכל איסורין שבתורה וכו' שנתערבו במאכל המותר וכו' שיעורו בששים או במאה או במאתים. בפ' השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע"ג:) אמרו ר' יוחנן ור״ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה וכו' במינם במשהו שלא במינם בנותן טעם וכו' תניא כוותיה דר״י ורשב״ל כל איסורין וכו' חוץ כו' בשלמא יי״נ משום חומרא דע״ז אלא טבל מאי טעמא כהיתרו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי ותנ״ה במה אמרו טבל אוסר בכל שהוא במינו שלא במינו בנ״ט ע״כ. ורבינו כתב טעם הטבל מפני שיש לו מתירין וקשה למה הניח הטעם האמור בגמרא שאמרה כהיתרו כך איסורו ועוד מה ראיה הביא לקמן שאמר יראה שאפילו דבר שיש לו מתירין כו' לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל כו' דילמא טעמא דטבל לאו משום דבר שיש לו מתירין הוא. ועוד קשה למה הוצרך רבינו לומר פירות שאינן בכלל אלו וכן חמץ בפסח וכל השאר שהזכיר אחר כך ומה לנו אם יהיה בכלל אלו או לא ונראה דהתוס' כתבו בשם הירושלמי שאמרו שם טעמא דטבל משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיל״מ אפילו באלף לא בטיל כגון טבל ושביעית ומעשר והקדש כשהן במינן אבל שלא במינן בנ״ט ע״כ. וסובר רבינו דגמרא דידן והירושלמי לא פליגי אלא דהירושלמי אמר האי טעמא וגמ' דידן אמר טעמא אחרינא עדיף מיניה ולפי שקשה לו לרבינו ע״כ פליג גמרא דידן לירושלמי דאל״כ אמאי לא קאמר ר' יוחנן חוץ מטבל ויי״נ ושביעית והקדש ומעשר וכל הני לזה תירץ רבינו לכלם דאינם בכלל כל איסורין שבתורה ותירץ לשביעית דאינו נקרא איסור אלא שהוא אוכלו בקדושת שביעית. ותפס עליו הר״א בהשגות במ״ש במינו במשהו ושלא במינו בנ״ט שאין הדין הזה כולל בכל זמן דאחר הביעור בין במינו בין שלא במינו בנ״ט כלומר אחר שכלה המין במין האחרון שבאותה הארץ וכיון שכן אין תירוצו של רבינו מספיק דהיכי קאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו שלא במינו בנ״ט הא איכא איסור שביעית לאחר הביעור שבין במינו בין שלא במינו בנ״ט ונראה דמ״מ כיון דשביעית לא הוי מילתא פסיקתא לא דבר בו ר' יוחנן דלא קאמר אלא באיסור שהוא איסור כולל בכל זמן אבל איסור שביעית שבזמן השביעית אינו אלא לאוכלו בקדושת שביעית לא ולחמץ בפסח תירץ שאין איסורו לעולם. וא״ת להקדש ומעשר שני מה תירץ וא״ת שיש להם פדיון א״כ טבל נמי הרי יכול להפריש עליו והוי כמו פדיון וי״ל דטבל אע״ג דיכול להפריש עליו הוא בדיעבד דלכתחלה אין תורמין אלא מן המוקף ולכך הוי איסורא טפי. אח״כ ראיתי מ״ש רבינו בפי' המשנה בפ' השוכר את הפועל על מתניתין דאלו אסורין וכו' ונראה משם שכוון למה שכתבתי. ומ״ש רבינו טעם הירושלמי מפני שהוא טעם שוה לכולם כלומר לשביעית ולהקדש ולכל השאר ומ״ש בגמ' תניא אין פירושו כדפירש״י ז״ל שהוא לסיוע דטעמא הוי הכי דמאי סייעתא הוא מהך ברייתא טפי מברייתא קמא אלא לסיוע לסברתם הביא ברייתא אחרת. ועל טעם החמץ דהוי דבר שיל״מ אין להקשות דא״כ מאי מקשה בגמרא פ' השוכר (דף ע"ד) על מתניתין דאלו אסורין וליתני חמץ בפסח דילמא לא תני ליה משום דהוי דבר שיל״מ ולא רצה לשנותו אלא דבר שאין לו מתירין. וי״ל דפטר חמור נמי דבר שיל״מ הוא ועוד מדקאמר אלו אסורין משמע דליתנהו אלא הני ותירץ דחמץ בפסח ס״ל דאינו אוסר וכפירש״י ז״ל וכן נראה מדברי הרי״ף ז״ל שפירש כן דכתב דלא קי״ל כי הא מתני' וכמו שהוזכר בדברי הרא״ש ז״ל:

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה