לחם משנה על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה יט
או היתה קרקעיתו של עור ולחייו של שער. היינו בעיין דפרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ב:) דאמרו שם בעא מיניה ר״א מרב הוא של עור ותרסיותיו של שיער מהו א״ל מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש א״ה כאלו של שיער נמי ההוא קרקא מיקרי ע״כ. ומפרש רבינו תרסיותיו ר״ל לחייו ומדכתב רבינו של שיער משמע דוקא של שיער הבא מן התחש אבל של דבר אחר לא. אבל הטור בסימן קס״ט כתב אבל רצועותיו אין צריך שיהיו מעור וכתב הרב״י ז״ל דמשמע ליה דמאי דנקט בגמרא של שיער לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וכי שני בגמרא לפי זה מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש צ״ל דלאו טעמא משום דהשיער כיון שבא מן התחש מיקרי תחש כדמשמע לפירוש רש״י אלא ר״ל כיון שהמנעל הוא של עור לא משגחינן בתרסיותיו וקרינן ביה ואנעלך תחש וקשה לפירוש זה א״כ מה הקשו בגמרא א״ה כולו של שיער נמי הא פשיטא דלא מהני תרסיותיו של שיער אלא מפני שהמנעל שהוא המיקר הוא של עור אבל כשהמנעל הוא של שער מהיכא תיתי לן דמהני והיכי מקיימינן קרא בתחש דהא שיער לא מיקרי בא מן התחש לדעת הטור וי״ל דהטור הוקשה לו בדברי הגמרא האי בעיין דנקט של שיער אי דעתיה הוא משום דבא מן התחש א״כ אמאי לא בעי מעיקרא בכולו שיער מהו כיון דבא מן התחש מיקרי תחש או דילמא לא וכ״ת שני ליה בין תרסיותיו לכולו א״כ מאי פריך בתר הכי א״ה כולו נמי הא אמרינן דשאני ליה לכך נראה לו לטור דהבעיין כששאל מאי דנקט שיער לאו דוקא וה״ה אפילו שאינו של עזים שאינו בא מן התחש אלא שיער אדם דקא מיבעיא ליה הוא מי משגחינן בתרסיותיו וכיון שאינם של עור לא מהני או דילמא לא והשתא א״ש דלא בעי בכולו דפשיטא ליה דלא מיקרי תחש ובכולו לא מהני ובתר דשני ליה ואידך מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש אז הבין הבעיין דמשום השיער נקרא תחש כיון שהוא בא מן התחש לכך קאמר ליה דמהני וזהו שאמר לו מי לא קרינן ביה וכו' ועפ״ז הקשה לו השתא דאמרת דכיון דבא מן התחש תחש מיקרי א״כ אפילו כולו של שער נמי ואז גלה לו הפשטן ואמר ההוא קרקא מיקרי דכיון שאינו עור לאו מנעל [הוא] ואע״ג דבא מן התחש לאו כלום הוא ומ״ש לך מי לא קרינן ואנעלך תחש כוונתו לומר משום דלא משגחינן בתרסיותיו כיון שעיקר המנעל של עור אבל לא כמו שהבנת שהשיער נקרא תחש וע״פ פירוש זה יצא הדין של הטור. זה נ״ל טעמו של בעל הטורים אע״פ שאין דעת רבינו כן כדכתיבנא: