לחם משנה על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· רבי אברהם די בוטון
פרק ב · הלכה טו
יבמה שנדרה הנייה מיבמה בחיי בעלה וכו'. הרי"ף מפרש ההיא פלוגתא דיבם הרי הוא כבעל כפי' התוספות לענין דאין כופין ולמ"ד אינו כבעל כופין. וכתב שם טעמא דנדרה בחיי בעלה הא לאחר מיתת בעלה הויא מורדת משמע דליתא לדשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ע"כ. וקשה איך למד דליתא דשמואל לימא דאיתא והחילוק שיש בין נדרה בחיי בעלה לנדרה לאחר מיתת בעלה הוא דלאחר מיתת בעלה אין כופין לו אלא מבקשין לבד ואם לא רצה היא תשב עגונה כיון שהיא נתנה אצבע בין שיניה אבל לעולם אין כותבין עליה אגרת מרד ואם היה בחיי בעלה כופין לחלוץ לה ולא תשב עגונה. וי"ל דמשמע ליה להרי"ף מדקאמר יבם הרי הוא כבעל ובבעל כשנדרה מן היהודים הויא מורדת ואבדה כתובתה ה"נ הויא מורדת ואבדה כתובתה ואע"ג דרב אמר אינו כבעל ע"כ לא פליגי אלא בחיי הבעל אבל לאחר מיתה הוי כבעל וכי היכי דבבעל נקרא מורדת ואבדה כתובתה ה"נ כן הוא אבל ה"ר אפרים תלמידו הקשה עליו לפי' זה כמבואר בהרא"ש ז"ל וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל בהשגות ולדעתם מה שאמר הרי הוא כבעל אינו [אלא] לענין הכפייה לבד אבל דין הפסד כתובה אין לו ויש לרש"י ז"ל בזה פירוש אחר שלא נלמד משם דין זה אבל הרי"ף פירש פירוש התוספות כדפרישית. עוד כתב ה"ה ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרינן דלא מסקא וכו' נראה דכתב כן להכריע הפירוש דודאי הוא כשיש כעס לה עם היבם משום דקאמר בגמרא לאו מסקא ואי איתא דהוא בלא כעס ודאי דמסקא כיון דבלא מריבה אסרה עצמה על היבם למאי הילכתא אלא ודאי מסקא אדעתה: