לחם משנה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה א
ונזק וצער לאשה וכו'. כתב רש"י ז"ל דהאי נזק הוי כחבלה ודינו קצוב בכתובות כלומר דאם הוא בסתר שני חלקים לה ואחד לו וההפך בגלוי. וה"ה ז"ל כתב דרבינו נראה לו דכיון דברייתא סתמא מיתניא משמע דכל נזק הוי לאשה כפשטא דברייתא. וקשה דרש"י ז"ל למה הוכרח לפרש כן הא בפרק שור שנגח ד' וה' (דף מ"ג) אוקמוה הך ברייתא בגרושה וכיון שכן ראוי הוא שיהיה הנזק והצער לה דאפילו הולדות פריך שם בגמ' דלהוי שלה אי לאו דאיכא קרא דמשמע דאפי' בעל בזנות הוי דמי ולדות שלו: גם לרב המגיד קשה דמה הכרח הוא לרבינו ז"ל לומר דבנשואה הוי הכל שלה משום דברייתא סתמא מיתניא ופשטה משמע דכל הנזק שלה הויא הא אוקימנא לה בגרושה וא"כ דוקא משום דהוי גרושה הוי כל הנזק שלה אבל נשואה לעולם דדינה כמו שקצוב בכתובות. ונראה לומר דאע"ג דברייתא מוקמינן לה בגרושה היינו לאוקמי סיפא דאין האשה נותנת ליורשיה דאמאי לא ירית לה בעל אבל רישא דנזק וצער לאשה בכל גוונא הוי בין בנשואה בין בגרושה אלא דינא דסיפא בגרושה בלחוד היא תדע לך דאמאי לא תני רישא דיני דריפוי ושבת ואע"ג דהתוס' תירצו דאורחא דמילתא דליכא בה ריפוי ושבת מ"מ לרש"י ולרבינו ז"ל לא נראה לתרץ כן אלא טעמא משום דריפוי ושבת הוי הכל לבעל דשבת הוי המלאכה שלו וריפוי הוא חייב לרפאותה ולכך לא תני אלא מילתא דהוי לאשה דהיינו נזק וצער וא"כ ע"כ איירי בנשואה ולרבינו תני נזק וצער דהכל לאשה אבל ריפוי ושבת אין לה כלל בהם ולרש"י ז"ל תני צער דהוי שלה וכן נזק דיש לה חלק בה משא"כ בריפוי דריפוי הוא של בעל לבדו מפני שעליו היה מוטל לרפאותה כשחלתה וכן השבת הוי הכל לבעל מפני שמעשה ידיה שלו והא דלא תני בושת בברייתא משום דאתיא כר"ש דנתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור דאע"ג דרבי ז"ל לא פסק כר"ש בהא דבושת כדכתיבנא לעיל מ"מ לא כתב דין הבושת מפני שנמשך אחר לשון הברייתא ודינו הוא כמו שפסק לקמן דאם הוא בגלוי שני חלקים לו ואחד לה וההפך בסתר: