לחם משנה על משנה תורה, הלכות גניבה· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה ג
שכבר יצא הפקדון מיד הבעלים וכו'. קשה דלא היה לו לרבינו לומר אלא משום דקנה בשבועה ראשונה דהיינו סברת ר' חייא בר אבא בפרק הגוזל עצים דס"ל דדוקא בעומדת על אבוסה אבל שלח בה יד קנה ושבועה לא מהניא ליה כלום והביא ראיה מהך דינא דכתב רבינו וס"ל דטעמא משום דקנה בשבועה ראשונה להתחייב באונסין ומאן דדחי ואמרי לה הואיל ויצא וכו' ס"ל דהיכא דשלח בה יד וטעמא דהך דינא לא הוי אלא משום דיצא מידי בעלים וכו' וכיון דרבינו פסק דהיכא דשלח בה יד פטור ה"ל לכתוב כר' חייא בר אבא וה"ה ביקש ליישב דההוא טעמא דשכבר יצאה וכו' לא אתי הפך דינא דהיכא דשלח בה יד פטור דטעמא דשליחות יד פטור הוא מגזירת הכתוב, ועם כל זה לא נתיישב יפה, חדא דרבינו משמע דנתן טעם לשליחות יד משום דקנאו להתחייב באונסין שכ"כ שכיון ששלח יד נתחייב בו וקנאו משמע דטעמא משום דחייב באונסין דנעשה גזלן ולא כדברי ה"ה, ועוד קשה דמי הכניסו בתגר זה להניח הטעם הפשוט שאמר ר' חייא בר אבא משום דקנאו להתחייב באונסין והביא טעם הדחוי שאמר הואיל ויצא מידי בעלים וכו' ויותר היה ראוי לו להביא טעם ר' חייא בר אבא ולעולם לא הוי תיובתא דרבי זירא דרבי זירא לא דחה הדין אלא כוונתו לומר דאי משום הא לא איריא דאיכא טעמא אחרינא, אלא שי"ל בזה דרבינו כיון דראה לר' אלעאי שהביא מימרא דר"י והביא טעמא דשכבר יצא וכו' משמע דקושטא דמלתא הך טעמא עיקר דבשלמא ר' זירא אפשר דלא אמרו אלא בדרך דחייה אבל רבי אלעאי לא אמרו אלא בדרך קושטא דמלתא א"כ ודאי דהך טעמא עיקר ובשליחות יד הוא פטור משום גזירת הכתוב: