אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי אברהם די בוטון

פרק יג · הלכה יט

הלכה יח

עד אחד אומר ראיתיו וכו'. ראיתי להאריך בלשון זה לכתוב בו כל הפירושים אשר אפשר לפרש בסוגית הגמרא והקושיות אשר עליהם ואח״כ אכתוב כוונת דברי הרי״ף והרמב״ם. גרסינן בגמרא בפ' האשה שלום (יבמות דף קט"ו) איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר ה״נ לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא (כיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא) וכו' ת״ש מעשה בשני תלמידי חכמים עד אומרו וקאמרו סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין ע״כ. ויש לפרש בפירוש השמועה ג' פירושים. הפירוש הראשון דבעיין בלא קברתיו וה״פ בקברתיו פשיטא ליה לבעיין דנאמן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר אבל היכא דלא קאמר קברתיו דאיכא למימר דאמר העד בדדמי מי אמרינן דהעד נאמן או לא, מי אמרינן טעמא דהאמינוהו רבנן עד אחד בשעת שלום משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ביה העד כלומר ולא יאמר העד בדדמי ואם אינו רואהו העד מת ודאי לא יעיד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר וא״כ ה״נ או דילמא לעולם חיישינן דבשעת שלום יאמר העד בדדמי אלא האי דהאמינוהו רבנן הוא משום דאע״ג דלפעמים הוא יאמר בדדמי שראהו נוטה למות ואומר שמת מ״מ האשה דייקא ומינסבא ולכך האמינוהו רבנן וכשהוא שעת מלחמה לא דייקא דהיא אמרה בדדמי אבל בקברתיו דלא שייך לומר העד בדדמי ודאי דע״א מהימן משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר. וזהו הפירוש שכתב ה״ה להסכים דברי רבינו והלכות וגם הר״ן כתבו בתשובה סימן י' הובאה בב״י סימן י״ז וז״ל וכבר ידעת שיש חולקים על דברי הרי״ף והרמב״ם ז״ל וטעמייהו משום דבעיין דעד אחד במלחמה ליתא משום דחיישינן בעד אחד אמר בדדמי וכו' ע״כ. משמע בהדיא דטעמא דהרי״ף והרמב״ם ז״ל משום דבעיין הוא אם העד יאמר בדדמי אי לא והוא פירוש שדחאוהו התוספות בגמרא כשאמרו אבל אין לפרש וכו' ואע״פ שאפשר לפרש דבריהם באופן אחר ולומר דלעולם בשעת שלום ליכא בדדמי ומ״ש או דילמא טעמא דע״א משום דדייקא ואפילו אמר בדדמי נאמן רוצה לומר היה נאמן אי לאו טעמא דלא דייקא אבל לעולם דכל בדדמי אינו נאמן מטעם דלא דייקא. מ״מ הפירוש הא' נ״ל יותר ונסתלקה קושית הרב הגדול מוהר״י בן לב ז״ל שהקשה בשאלה י״ו בחלק הב' דמאי מהני דקאמר העד קברתיו דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא הכא ודאי לא דייקא דודאי טעמא דעד א' היכא דאמר קברתיו משום דמילתא דעבידא לאיגלויי אבל הכא מבעיא לן אם העד יאמר בדדמי אם לאו. הפירוש הב' דבעיין בקברתיו ובלא קברתיו פשיטא דאינו נאמן ואם נשאת תצא משום דודאי יאמר העד בדדמי ובין שנאמר טעמא משום מילתא דעבידא לאיגלויי ובין שנאמר טעמא דדייקא ומנסבא אינו נאמן דאי טעמא משום דעבידא לאיגלויי לא משקר בלא קברתיו אינו נאמן משום דהעד משמע ליה דלא משקר ויאמר בדדמי ואין להאמינו משום זה הטעם אלא היכא דמשמע ליה דאומר שקר שלא יאמר כן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי אבל כשהוא בדדמי לא ואי טעמא דדייקא ומנסבא ה״נ לא דייקא וא״כ בלא קברתיו פשיטא לן כדקא מבעיא לו בקברתיו דודאי אינו אומר העד בדדמי ואמרינן מי אמרינן טעמא דהאמינוהו רבנן ע״א בשעת שלום הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ה״נ לא משקר או משום דדייקא והכא לא דייקא אבל בלא קברתיו פשיטא ליה דאם נשאת תצא דלא דמי. וא״ת מ״ש ממים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא וי״ל דשאני התם דאין העד אומר בדדמי אלא הוא אומר אמת במה שאומר שטבע שם ושהה עד שתצא נפשו ורק דחיישינן דילמא יצא ולכך משום חששא זו לא אמרינן אם נשאת תצא אבל היכא דקאמר העד בדדמי אם נשאת תצא וטעם זה כתב מהר״י בן לב ז״ל בסוף שאלה י״ז. וזה הפירוש הוא מה שנראה לכאורה שפי' הריב״ש בדעת הרי״ף ולהך פירוש אתי שפיר לישנא דבגמרא דקאמר לא משקר דר״ל שקר ממש כלומר לא ישקר בכונה ממש העד אבל לפירוש קמא דחוק קצת לפרש לא משקר שר״ל לא יאמר בדדמי. הפירוש הג' דבעיין הוא בין שיאמר קברתיו בין שלא יאמר קברתיו ולעולם לא יאמר העד בדדמי אלא בעיין הוא דקאמר טעמא דע״א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ה״נ לא משקר או דילמא טעמא דהאמינוהו רבנן ע״א משום דהיא גופא דייקא והכא לא דייקא, וזהו הפירוש שכתבו התוס' בגמרא והוא הפירוש שהזכיר הר״ן בתשובה הנזכרת בשם החולקים על הרי״ף: ועתה נבא לפרש פשיטות הבעיא ודחייתה לכל הפירושים הנזכרים דלפירוש קמא משמע דהפשיטות כך הוא ת״ש מההיא דשני ת״ח דאפילו היכא דאיכא למימר דהעד יאמר בדדמי אין להאמינו אלא משום מילתא דעבידא לאיגלויי ולא משום דהיא דייקא דהא הכא איכא למימר דהעד אמר בדדמי דדילמא כיון שראה שטבעו כלם ס״ד דכל הני שטבעו הם אלו או שראו שנשברה הספינה ומשמע להו שודאי טבעו ומ״מ האמינוהו כאן חז״ל ובשלמא אי אמרת דטעמא משום מילתא דעבידא לאיגלויי שפיר אבל אי אמרת דטעמא משום דהיא דייקא ומנסבא הכא ודאי לא דייקא דהא מים כמלחמה דמי והאשה אמרה בדדמי דאמרו כלם טבעו ומתו ובכל הני דטבעו איהו פליט ועוד שכיון שרואים שהבעלים לא חזרו והלכו בים ודאי מתו ולא דייקא ודחה הדוחה ותסברא מים שאין להם סוף הוא ואשתו אסורה אלא הכא כגון דאמרו אסקינהו דהוי כקברתיו ובהא לא איבעיא לן דליכא כאן בדדמי לא במיתה ולא בהכרת האנשים שהרי הם אומרים סימנים דעלייהו סמכינן. זה פירוש פשיטות הבעייא ודחייתה לפירוש קמא. או אפשר לומר דודאי העד כשאומר טבע ודאי שאמת כן הוא ולא שייך בדדמי בענין הטביעה אלא המקשה סבור דע״כ הברייתא איירי כשאמרו טבע ומת דאי טבע סתמא אפילו במים שיש להם סוף לא מהני דדילמא לא המתין עד שתצא נפשו אלא ודאי שאמר טבע ומת ואי אמרת דבמלחמה אינו נאמן העד שאומר בדדמי משום דזמנין דמחו ליה בגירא וסבור שמת ולא המתין עד שתצא נפשו ה״נ נימא דאמר מת ולא המתין עד שתצא נפשו ופירוש זה עיקר. ובגמ' דחו דע״כ אמרו אסקינהו. אבל לתרי פירושי בתראי קשה טובא דמשמע דפירוש פשיטות הבעיא הוא דודאי דמה שהאמינוהו רבנן ע״א לא הוי אלא משום דעבידא לאיגלויי דאי משום דדייקא הא הכא לא דייקא איתתא דמים כמלחמה דמו וא״כ קאמרה האשה בדדמי וא״כ לימא דהעד משקר. זהו נראה פירוש הפשיטות. ואתמהה טובא מאי דחה הדוחה דהתם קאמרו דאסקינהו קמן א״כ מאי מהני לן דקאמרו דאסקינהו הא אמרינן דמשקרי כיון דהם כע״א ולא שייך הכא דייקא וכ״ת ה״ק לעולם דמשום איתתא דייקא ומנסבא והכא אע״ג דאיתתא לא דייקא מ״מ כיון דקאמרו סימנים עלייהו סמכינן וכו' ולא סמכינן אעד דאע״ג דלא דייקא מהימנא הא ודאי אינו כלום דמאי אהני מאי דקאמרי סימנין הסימנין לא אהנו אלא שידענו שהאיש שטבע הוא זה אבל במה שאמרו אסקינהו הוא שקר מה שאמרו שאין אנו מאמינים אותן אלא משום דאתתא דייקא ומנסבא והכא לא דייקא והך ודאי קושיא אלימתא היא. עד שאמרתי לתרץ זאת הקושיא דה״ק לעולם דטעמא משום דאיתתא דייקא ומנסבא וכ״ת הכא לא דייקא הכא דייקא ודייקא דכיון דשמעה האשה שאמר לה העד שהעלו לבעלה הא איכא לידע אם מת או חי בשלמא כשלא אמר לה שהעלהו אמרה בדדמי ודאי שלא עלה ומת אבל כיון שדימה שעלה דייקא ומנסבא. וזה הפירוש אני מוכיח אותו מדברי התוס' שכתבו שם בפשיטות הבעייא השתא סלקא דעתיה שראו הנשים שטבעו אבל לא ראו שהעלום המים ולכך אמרה בדדמי ע״כ. נראה כוונתם שהרגישו לפי פירוש דלעולם לא יאמר העד בדדמי מה תירצו בגמ' שאני התם דקאמרי אסקינהו וכו' מ״מ אימא דהוא משקר וכמו שהקשיתי וכמו שהקשה ה״ה ז״ל ותירצו התירוץ האמור דמאי דס״ד השתא דאתתא אמרה בדדמי ולא דייקא משום שאמרו הנשים שטבעו ולא העלום אבל לפירוש המסקנא שראו שהעלום אתתא דייקא ודייקא. הנה פירוש דברי השמועה לע״ד: ועתה אני בא לפרש דברי הרי״ף ז״ל. הנה הפירוש הראשון דכתיבנא כתב ה״ה בדברי הרי״ף ורבינו ואיכא לאתמוהי מ״ש הרב מוהר״י בן לב ז״ל דא״כ דבקברתיו פשיטא לן מאי האי דקאמר ומיהו כיון דאמרינן וכו' הא בקברתיו ליכא בעייא ואין צריך פשיטות. אשר לתרץ הקושיא הגדולה הזאת עלה בדעתי לכאורה לומר דכונת הרי״ף הוא דמההיא דדגלת אפשיטא בעיין דלא קברתיו דלא תנשא לכתחילה במים שאין להם סוף דהא התם (דף קכ"א) אמרו אסקוה אגישרא דשביסתנא משמע דוקא משום דאסקוה אבל לא אסקוה לא וזהו שסיים הרי״ף בסוף הלשון ואי לא מסהדי הכי אפילו תרי סהדי לא סמכי עלייהו וכו' כלומר לא סמכינן עלייהו לכתחלה אבל אם נשאת לא תצא דהוי כמים שאין להם סוף ומהך דקאמר הכי בשני ת״ח אסקינהו קמן אין כאן ראיה דהכא הוי דחיה ולעולם אפילו בלא קברתיו תנשא אבל ממאי דקאמר התם אסקוה אגישרא דשביסתנא משמע דבלא קברתיו אינו נאמן לכתחלה ומאי דהביא הרי״ף הך דשני ת״ח לאו לפשיטות הבעייא מייתי ליה דהא בעיין לא אפשיטא מהכא אלא להך מילתא דאסקינהו מהני לכ״ע הביא ראיה משני ת״ח דאפילו הבעיין הודה לו דבאסקינהו סגי ונאמן: אבל שבתי וראה כי פירוש זה א״א להזכירו לא מהטעם שדחאו הרב מוהר״י בן לב ז״ל בשאלה ט״ז דדילמא מעשה שהיה כך היה דזה א״א דהא משמע דלעיקר נקטיה בגמרא דאמרו שם וה״מ דחזוהו בשעתיה נראה בהדיא דצריך שיעלוהו ולא די זה אלא שראוהו מיד אחר העליה א״כ ליכא למימר דמעשה שהיה כך היה. אבל אי איכא למידחי עלה כך הוא דאיכא למידחי דהיכי פשטינן מדנקט התם (אסקוה) הא התם אצטריך אסקוה משום דאי לאו הכי הוי מים שאין להם סוף ואשתו אסורה וכדאמרו הכא ותסברא מים שאין להם סוף הוא ואשתו אסורה לכתחלה אבל לעולם במלחמה בלא קברתיו תנשא לכתחלה וזהו דבר פשוט. ומה מאד תמהתי על הרב הגדול מהר״י בן לב ז״ל איך לא שת לבו אף לזאת. על כן אמרתי ליישב פירוש זה בדברי הרי״ף ז״ל דמאי דקאמר הרי״ף ומיהו כיון דאמרינן וכו' ה״פ הך בעייא איכא לפרושי בחד מתרי גווני או בלא קברתיו ובקברתיו פשיטא ליה או בעיין בכל גוונא ומיהו ממאי דאמרינן בההיא דשני ת״ח דאסקוה מהני וכן בההיא דדגלת משמע דבעיין לא הוי בקברתיו ובקברתיו מהימן דאם לאו הכי אמאי כי אמר אסקוה נאמן הא אתתא לא דייקא ומנסבא ודלמא דהעד משקר אלא ודאי דהבעיין לא איבעיא ליה אלא בלא קברתיו ובקברתיו פשיטא. נמצא שכוונת הרי״ף ז״ל באומרו אלא מיהו הוא להכריח הפירוש דבעיין בלא קברתיו אבל בקברתיו פשיטא מהקושיא עצמה שהכריח ה״ה שהוא דשני ת״ח דקאמר אסקינהו דאי הבעיא בקברתיו מאי דחי דילמא התם נמי משקר וכן הביא ההוא דדגלת. זה נראה ליישב דעת ה״ה בפירוש הא' שפירש בהרי״ף ז״ל עם שהוא קצת דחוק. והפירוש השני שפירש ה״ה בדברי הרי״ף ז״ל שהוא הפירוש השלישי שהזכרתי דבעיין בכל גוונא ותמהתי הרבה דאיך יישב תירוץ הגמ' שאמרו ותסברא וכו' כמו שהקשיתי. ואם נאמר דיתרץ אותו כמו שתירצתי לעיל לדעת התוס' דלעולם טעמא משום דאתתא דייקא ומנסבא והכא דייקא האשה דכיון שאמר לה שהעלוהו דייקא שפיר. קשה טובא א״כ לפ״ז איך כתב הרי״ף ז״ל דאיפשיטא בעיין מההיא דדגלת הא בההיא דדגלת אמרו שם ואסקוה אגשרא דשביסתנא והתם דייקא האשה כיון שאמרו לה שעלה כמו שדחו הכא אבל ע״א במלחמה בלא קברתיו או אפילו בקברתיו לעולם לא מהימן דאתתא לא דייקא. וכן יש לי לתמוה הקושיא הזאת בעצמה על הר״ן ז״ל בתשובה שכתבתי שכתב הפי' הזה בשם החולקים על הרי״ף וכתב דאפשיטא בעיין ואפי' בקברתיו אינו נאמן דאיך יישב תירוץ הגמ' כיון דהעד אינו אומר בדדמי וחיישינן לעד דמשקר אי לאו טעמא דדייקא הא בשאמר נמי אסקינהו נימא דמשקר וא״א ליישב כמו שתירצתי דא״כ איפשיטא בעיין כדכתיבנא. ובאמת שזאת הקושיא גדולה בעיני עד שאמרתי לתרץ קושיא זאת לדעת החולקים על הרי״ף שכתב הר״ן דתירוץ הגמרא כך הוא לעולם דטעמא משום דדייקא ומנסבא וכ״ת הכא לא דייקא דייקא ודייקא דאיירי דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר כלומר הך לאלתר קאי אשעת הטביעה ולא אשעת העלייה כמ״ש התוספות פירוש לאלתר לאחר שהעלום אלא פירוש לאלתר שטבעו וכיון דאמרו דאסקינהו מיד אחר שטבעו אז ודאי האשה דייקא דאמרה כיון דמיד אחר שטבעו עלה אפשר שהוא חי אבל כשהעד אומר שאחר ג' ימים עלה או אחר כן כהנהו עובדי דדגלת וכרמי ואידך דאיתא שם בגמרא אז ודאי האשה לא דייקא דאמרה כיון שהיה במים ג' ימים ודאי שמת וא״כ איפשיטא בעיין מההיא דדגלת דודאי טעמא לאו משום דדייקא ומנסבא דהא התם לא דייקא כיון שאמר העד שהיה במים שלשה ימים ואפילו הכי מהימן דהא (אי) הכא אנן דדחינן בגמרא הבעיא הוא משום דאמרינן אסקוה לאלתר שטבעו אבל התם דשהה במים ג' ימים אין לומר כן. זה נראה ליישב דעת החולקים על הרי״ף ז״ל שאמרו שאיפשיטא בעיין: וליישב דעת ה״ה בפירוש השני נראה לומר דמאי דדחה ותסברא ר״ל תינח דתיפשוט בעיין בקברתיו דהב״ע דאמרי אסקינהו וכו' אבל מ״מ בדלא אמר קברתיו עדיין הבעייא עומדת ועבידנא הצדדים באופן אחר ואומר בקברתיו פשיטא דנאמן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר כי קא מבעיא לן בלא קברתיו מי אמרינן דטעמא דע״א בשעת שלום נאמן משום מילתא דעבידא לאיגלויי ולא יאמר בדדמי או דילמא אע״פ שיאמר בדדמי משום דדייקא ומנסבא כמו שפירש' בפירוש הראשון. נמצא דמתחלה הבעיין שאל בין בקברתיו בין בלא קברתיו והצדדים הם כאשר כתבתי בפירוש הג' וכשאמר ותסברא חזר לו מהבעיא בכל גוונא ועשה הבעיא בלא קברתיו והצדדים כמו בפירוש הא' שכתבתי. ופירוש דברי הרי״ף הוא כך ולא איפשיטא בעייא בהחלט שהבעיא היתה מתחלה בין בקברתיו בין בלא קברתיו אבל מ״מ בקברתיו מיהא איפשיטא מההיא דקאמר ותסברא ומההיא דדגלת ואע״ג דלא היה צריך לאתויי ההיא דדגלת כיון שהביא הך דשני ת״ח אין חשש בזה. והן אמת אלו השני פירושים שפירש ה״ה בדברי הרי״ף ז״ל הם דחוקים. הפירוש הא' מכח הקושיא שהקשה מהר״י בן לב ז״ל וכבר ראית כמה דחקנו בתירוצה, גם הפירוש השני יש להקשות עליו מה שהקשיתי ומה שתירצתי הוא דחוק קצת על כן הרב הגדול הריב״ש בתשובותיו בחר לו דרך ג' לדעת הרי״ף ורואה אני את דבריו מיושבים על לשון הרי״ף ז״ל והוא דבעיין בקברתיו כמ״ש בפירוש השני אבל צדדי הבעיא אינם כמ״ש באותו הפירוש אלא כך הם בלא קברתיו ודאי דהעד יאמר במלחמה בדדמי ואינו נאמן אבל בקברתיו מי אמרינן טעמא דהאמינוהו רבנן ע״א בשעת שלום משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ולא יאמר בדדמי ה״נ לא יאמר בדדמי דכ״כ הוה בשעת שלום בלא קברתיו כמו בעת מלחמה וקברתיו דאע״ג דאמר קברתיו איכא למימר בדדמי קצת והוא דאפשר שקבר אחר ומפני שנראה לו שמת בעלה של זאת נראה לו שזה שקבר בעלה של זאת הוא דומה למה שאמרו למי שראה הטביעה שבקל יאמר שזה שנטבע הוא שעלה כיון שראה הטביעה אם לא יאמר סימנין ה״נ אפשר דלאחר קבר וסבור שזה הוא מפני דמחו ליה בגירא ורומחא וסבור שהוא מת וא״כ איכא למימר דאיכא בדדמי קצת כמו בשעת שלום דאיכא בדדמי שראהו גוסס ואמר דמת, תדע לך דהא באשה סוברים הרי״ף והרמב״ם ז״ל דבשעת שלום אם אמר מת מהני ואי במלחמה אפי' מת וקברתיו לא מהני וטעמא ודאי משום דאמרה בדדמי וקברה אחר וסבורה שקברה לזה ואע״פ שאפשר לומר באשה טעם אחר מ״מ דעת הריב״ש כן הוא ולהכי קא מבעיא לן אי טעמא דע״א משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא יאמר בדדמי ה״נ לא יאמר בדדמי או דילמא דאפילו דיאמר העד בדדמי נאמן משום דדייקא והכא לא דייקא ופשיט ליה מההיא דשני ת״ח דודאי לאו טעמא משום דדייקא דהא התם לא דייקא משום דמים כמלחמה וא״כ ודאי טעמא הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי, ודחי לעולם דהעד כשאמר קברתיו יאמר בדדמי וטעמא דנאמן משום דדייקא ומנסבא ובמלחמה לא דייקא וכ״ת הא מים כמלחמה דמו ואמאי נאמן לזה תירץ דע״כ מתניתין אינה כפשטה דהא מים שאין להם סוף ומים שאין להם סוף אסורה אלא הכא טעמא דקאמרו סימנין דלאו עלייהו קא סמכינן כלומר לאו טעמא משום דסמכינן אעד דהעד אפילו שיאמר קברתיו אפשר שאחר הוא אבל הכא אי אפשר לומר דהוא אחר דהא קאמרו סימנין ואסימנין סמכינן דודאי מהסימנין ניכר שהוא הוא ואינו אחר וא״כ מהכא לא איפשיטא בעיין כלל בקברתיו דשאני הכא דקאמרו סימנין אבל מההיא דדגלת דלא הוזכר סימנין משמע דבלא סימנין נאמן שמעינן מיניה דלאו טעמא משום דדייקא דאי משום דדייקא הא מים כמלחמה דמי והתם לא דייקא, וזהו שכתב הרי״ף זלה״ה דאיפשיטא בעיין מההיא דדגלת והך דמייתי בב' ת״ח לא מייתי ליה לענין פשיטותא אלא לענין דבעינן אסקינהו קמן. וא״ת לפירוש זה תיקשי ליה לפשטן עצמו כיון דאיהו נמי ס״ל דבלא קברתיו אינו נאמן א״כ כיון דהוא ס״ד דלא קאמר אסקינהו אמאי נאמן בשלא אמר קברתיו. ודוחק הוא לומר דמאי דקאמר ת״ש הוא לפשוט הבעיא דבקברתיו נאמן ועוד חדוש יותר דאפילו בלא קברתיו נאמן הפך סברת הבעיין דפשיטא ליה דבלא קברתיו אינו נאמן דהא מ״ש דבהא דבלא קברתיו אינו נאמן כ״ע מודו. ונ״ל לתרץ דהמקשה ס״ד אסקינהו קמן משום דידע דמים שאין להם סוף אשתו אסורה ועוד דבלא קברתיו ודאי דלא נאמן אלא דלא הוה ס״ד דקאמר סימנין והכי קאמר אי אמרת בשלמא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי שפיר דכשאמר מתו ואסקינהו קמן נאמן אלא אי אמרת מת וקברתיו במלחמה לא מהני אמאי מהני הכא כשאמר מת ואסקינהו. וא״ת א״כ דכבר הוה ידע המקשה אסקינהו אמאי קאמר ליה המתרץ ותסברא וכו' הא המקשה לא הוה אמר אלא דנאמן באסקינהו. וי״ל דהכי קאמר ליה ע״כ מתני' לא מצית מוקמית לה כפשטה בלא שום אוקמתא דהא את מודית דצריך לאוקמיה באסקינהו משום דמים שאין להם סוף אשתו אסורה. וא״כ כיון דאתית לאוקמי אוקימתא אנא אוקימנא אוקימתא אחריתי ג״כ דקאמרו סימנין כי היכי דלא עבדת פשיטותא. זה נ״ל ליישב דברי הריב״ש. וכבר הייתי יכול ליישב דבריו ע״ד שפירשתי דברי החולקים על הרי״ף אבל דרך זה נ״ל נכון וישר דמתיישב שפיר לשון הגמרא דקאמר דסמכינן אסימנין ולשון הרי״ף דקאמר דאפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו בלא קברתיו משמע דר״ל דאפילו נשאת תצא כדפירש הריב״ש ז״ל ודרכו דרך ישר בעיני שלא כדברי הרב מהר״י בן לב ז״ל בשאלה הב' שכתב שלא צדקו דבריו ותמה עליו דלמה לא פירש דברי הרי״ף דבעיין בכל גוונא וכבר כתבתי שצריך לדחוק הרבה בפירוש זה גם במ״ש הריב״ש דהרמב״ם ז״ל מפרש כפירוש קמא דה״ה דפירוש זה הדין עמו דפירוש ב' דבכל גוונא מיבעיא כבר כתבתי שהוא פירוש דחוק וכן הפירוש שפירש' בהרי״ף אי אפשר לפרשו בדבריו דא״כ ה״ל למימר בלא קברתיו אם נשאת תצא דלא פסק הרמב״ם ז״ל אם נשאת לא תצא אלא בדבר שהוא בעיא כדכתב שם הריב״ש ז״ל אבל אי פשיטא לן דאמר בדדמי ודאי דאם נשאת תצא. איברא דקשה לפירוש הריב״ש מההיא תשובה דהרי״ף שהזכיר מוהר״י בן לב ז״ל וע״כ נוכל לומר דבלא קברתיו פשיטא ליה לבעיין דלא תנשא לכתחלה וניישב הפשט כמו שיישבו הריב״ש ז״ל להסכים דברי הרי״ף עם דברי אותה התשובה: ומכל מ״ש בדברי הריב״ש יצא לי לתירוץ נאה ומתקבל לדברי הרב שהיה בזמנו של הריב״ש שתמה עליו הרב מהר״י בן לב זלה״ה בשאלה ט״ז במה שאמר דהרי״ף ז״ל במים לא בעי קברתיו וס״ל דאסקינהו לא הוי כקברתיו ולסברא זו הסכים הרב בעל תרומת הדשן וכן נראה שהסכים עמו הגהות מיימוני ז״ל שכתב שהרי״ף לא בעי קברתיו במים והריב״ש הקשה ממה שאמרו בגמרא והא מים כמלחמה דמו והרב מוהר״י בן לב ז״ל תמה עוד שם דהרי״ף ז״ל לא יצא לו דין קברתיו אלא מההיא דבעיא במים אסקינהו ובמ״ש אתי שפיר דהם מפרשים דברי הרי״ף כפירוש הריב״ש ז״ל דבקברתיו איבעיא לן דוקא וממה שראו שהקשה בגמרא (דף קט"ו) והא מים כמלחמה דמו וקשיא להו כיון דהמקשה הוא סבור דבמלחמה בלא קברתיו לא מהני א״כ תקשי ליה למקשה עצמו היאך היה מהני שם בלא קברתיו וכמו שהקשיתי לפירוש זה לעיל והוצרכתי לתרץ דהמקשה הוה ידע אסקינהו קמן וכו' כדפריש'. וכן אלו הרבנים סבורים כן דהמקשה היה יודע אסקינהו וסבור דאע״ג דאיכא למימר במים בדדמי קצת ליכא כ״כ בדדמי כמו במלחמה וקשיא ליה דאע״ג דליכא למימר כאן כ״כ בדדמי מ״מ יש לנו להשוות עד אחד במים בלא קברתיו ואמר אסקינהו כע״א במלחמה בקברתיו וכי היכי דהתם בקברתיו את אמרת דלא מהני ה״נ ע״א במים בלא קברתיו ואסקינהו לא ליהמניה. וזהו שאמר והא מים כמלחמה דמו כלומר דאע״ג דלא הוו ממש כמלחמה מ״מ יש להם דמיון קצת ודי לנו להשוות כאן בלא קברתיו ואסקינהו כי התם דקברתיו. ודחי ליה המתרץ דאין הכי נמי אבל ה״ק אסקינהו וסימנין דאסימנין סמכינן אבל לעולם דבמים אסקינהו לחודיה הוי כמו עד אחד במלחמה וקברתיו דלא מהני וה״נ לא מהני והוא דרך נכון וישר. ויש ראיה לזה קצת ממה שלא אמרו בגמרא והא מים כמלחמה הוו אלא דמו אע״ג דבנשים ג״כ אמר כעד אחד דמיין ולא אמר הויין מ״מ אולי נקט כן אגב דאמר לעיל דמו. ומה שתמה הרב מהר״י בן לב י״ל דאין הכי נמי דמאי דיצא לו להרי״ף ז״ל כן הוא משום דכיון דבמים אסקינהו מהני דה״ה הכא במלחמה קברתיו דזה וזה שוים וכיון דע״א במים אסקינהו מהני בלא סימנין א״כ איפשיטא בעיין בקברתיו דהא אמרינן הכא דכ״כ הוי אסקינהו במים כמו קברתיו במלחמה והוכרחו לפרש כן מפני שלא ראו בהרי״ף שהצריך קברתיו במים. זה נ״ל ליישב דעתם. והרא״ש ז״ל בפסקיו הקשה על הרי״ף ז״ל דאמר דתרי סהדי אמרינן בהו דאמרי בדדמי ממה שאמר בגמרא והא מאה נשים כע״א דמיין. נראה ודאי שהוא מפרש כפירוש קמא שפירש ה״ה ז״ל וכדפירשתי ולכך הקשה לו כיון דטעמא דמקשה הוי משום דהעד אומר בדדמי א״כ למה לי שהן כעד אחד אפילו הם שני עדים יאמרו בדדמי. אבל לפירוש בתרא דה״ה דבעיין בכל גוונא אין כאן קושיא דצדדי הבעיא מעיקרא הם כמו שפירש' בפירוש שלישי דלעולם לא יאמר העד בדדמי אלא משום דמשקר וכיון שכן בתרי לא אמרינן דמשקרי דהא אמרינן דכד אמר ותסברא חזר לו מאלו הצדדים ונעתק אל צדדים אחרים שהם צדדי הפירוש הראשון וכיון שכן הדין עמו לומר ומאה נשים כעד אחד דמיין וקל להבין. זה מה שעלה בדעתי החלושה בכל אלו העניינים וכבר הייתי יכול ליישב דברי ה״ה במה שאמר דבעיין בכל גוונא בין בקברתיו בין בלא קברתיו דהצדדים הם או דילמא משום טעמא דדייקא ומינסבא וכו' ואפילו בקברתיו לא מהימן העד כיון דאמר בדדמי ואיתתא לא דייקא וכמו שפירש' בפירוש הריב״ש ופירוש ההלכה כמו שפירש' בדברי הריב״ש וכן פירוש דברי הרי״ף ז״ל כן אלא שנפרש שבקברתיו לבד איפשיטא אבל בלא קברתיו לא איפשיטא ומאי דאיפשיטא בקברתיו הוא מפני שכאן הזכיר סימנין וכאן לא הזכיר סימנין כמו שמפורש בדברי הריב״ש, יעיין המעיין שיתישב הכל יפה אלא שלא בחרתי בו מפני דכיון דהבעיין עשה הבעייא ואמר אי טעמא משום דעבידא לאגלויי הכל נאמן ואי משום דדייקא אפילו בקברתיו אינו נאמן א״כ השתא דאיפשיטא דבקברתיו נאמן מנין לנו לומר דעדין בעייא בלא קברתיו הא זו בעייא שלא הוזכרה בדברי הבעיין דכיון דקברתיו נאמן א״כ לאו טעמא משום דייקא ואיפשיטא בעיין לגמרי אבל לפי מה שפירש דכשאמר ותסברא חזר לו מהבעייא בכל גוונא ועשה הבעייא באופן אחר שפיר אמרינן דלא איפשיטא בעיין בלא קברתיו דזו היא בעיית הבעיין ודוק: עוד נראה מדברי הרא״ש ז״ל בפסקיו דלא אמרינן דאמר העד בדדמי אלא במים שאין להם סוף אבל במים שיש להם סוף לא שלא כדברי הראב״ד. והטעם לדעתו דבמים שאין להם סוף אומר מיד שראהו העד שטבע הולך לו מפני שאינו יכול לראות אם עולה אם לאו ואינו ממתין שם עד שתצא נפשו אבל במים שיש להם סוף שיכול לראות אם עולה עומד ורואה שם אם עולה ואינו אומר עד שרואה אם עולה. זה נ״ל לדעתו ז״ל שאם נאמר דבמים שאין להם סוף אומר העד בדדמי מפני שאומר שלא ראה שעלה ושמא עלה זה אינו בדדמי דהעד אומר אמת במה שאמר אלא דאנן הוא דחיישינן שמא עלה ואינו נקרא בדדמי אלא כשהוא אומר דבר שאינו מפני שנדמה לו שכן הוא, ועם זאת הסברא של הרא״ש ז״ל דבמים שאין להם סוף אומר העד בדדמי יש לתת טעם לרבינו למה פסק באלו הבעיות לא תנשא ואם נשאת לא תצא משום דאיהו ס״ל דאלו הבעיות לא הוי אלא לענין לכתחלה אבל בדיעבד אם נשאת לא תצא דסמכינן אטעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר דהא מים שאין להם סוף דאיכא לומר דהעד אומר בדדמי ואיתתא לא דייקא ואפילו הכי אמרינן אם נשאת לא תצא אלא ודאי דסמכינן אטעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי בדיעבד ולהכי בעד אחד דקטטה נמי סמכינן בדיעבד אטעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי והשתא אתי שפיר שרבינו הזכיר לקמן האי טעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי דהא הך טעמא הוי עיקר ומהני בדיעבד ואע״ג דאיבעיא לן בגמרא אי טעמא משום דדייקא היינו לענין לכתחלה. ולהכי פסק רבינו בבעיין לחומרא דלכתחלה לא תנשא ובההיא דהחזיקה מלחמה בעולם פסק רבינו ג״כ דלכתחלה לא תנשא ובההיא ודאי צריך לתת טעם למה פסק דבשלמא בהני תרי איכא הך טעמא דכתיבנא אבל בהך קשה ונראה שלזה כשהביא הטור בהני תלת בעיות לדברי הרמב״ם ז״ל דקאמר דלכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא לא כתב מחלוקת אביו אלא בהך דהחזיקה וכו' משום דמשמע ליה דאביו לא פליג אאידך תרי כדכתיבנא אבל לרבינו יש לתת טעם דמשמע ליה דההיא נמי לענין לכתחלה אבעייא לן דומיא דאידך דמלחמה וכן בקטטה דהא ודאי בדיעבד מהני ואמרי מה לי לשקר אע״ג דהחזיקה בדדמי דומיא דשכיר דשכרו שלא בעדים דמתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי שכרך אע״ג דאיכא למימר בדדמי דב״ה טרוד בפועלים וכדהקשו שם התוס' וכיון שכן ודאי דלכתחלה מיהו אבעיא לן דמחמרינן בענין איסורא או לא. זהו הנ״ל לתת טעם לרבינו לאלו הבעיות אבל זה הוא שלא כדברי הרשב״א שמדבריו נראה דבמים שאין להם סוף לא שייך לומר העד בדדמי אלא אנן הוא דחיישינן ולהכי אמרינן דאם נשאת לא תצא ובלא קברתיו דמלחמה אמרינן דתצא כמ״ש למעלה אבל מ״ש כאן הוא לפי המובן מדברי הרא״ש ז״ל עיין שם: עוד כתב ה״ה כאן ואדרבה נראה מתוך דבריו דבב' עדים וכו'. קשה מאין משמע לו כן מדברי רבינו אי משום שאמר כאן רבינו מילתיה בעד אחד משמע דדוקא בעד אחד אינו נאמן אבל בשני עדים נאמן זה אינו כלום דהא קאמר וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה וכו' והתם ודאי לא שני לן בין עד אחד לשני עדים דבמים שאין להם סוף אין החששא דפסול לכתחלה משום דהעד אמר בדדמי אלא משום דאנן חיישינן שמא יצא ממקום אחר הא מחמרינן וכיון שכן מה לי תרי וכמ״ש שם ה״ה וכיון שכן אמאי נקט התם אחד לאשמועינן אפילו בתרי אלא ודאי דאין זה הכרח דלא נקט רבינו עד אחד אלא להודיענו דאפילו הכי אם נשאת לא תצא. וי״ל דהך חלוקה דוכן האשה שהעיד לה עד אחד שכתב רבינו לכאורה נראה דהיא חלוקה מיותרת שכבר אמורה לעיל במה שאמר או שטבע בים הגדול ומת וכו' אלא שנראה שרבינו הודיענו כן דאע״פ שלא אמר כאן כמו שאמר לעיל שמת אלא שאמר לא עלה לחוד מ״מ אם נשאת לא תצא. והשתא אתי שפיר דנקט רבינו ז״ל מילתיה בעד אחד דכיון דהך חלוקה לא איצטריך אלא לומר דאם נשאת לא תצא דלאשמועינן דלכתחלה לא תנשא כבר הודיענו במה שאמר שמי שהעיד שטבע בים הגדול ומת שלכתחילה לא תנשא אלא ודאי כל עיקר של רבינו לא אתא אלא להודיענו דבדיעבד לא תצא וכיון שכן שפיר נקט ע״א דאפילו הכי אם נשאת לא תצא אבל בחלוקה דלעיל שבא להודיענו ג״כ דלכתחלה לא תנשא היה לו להודיענו זה אפילו בשני עדים. אי נמי דמשמע ליה לה״ה ז״ל מדלא ערב רבינו הך חלוקה וכן האשה שהעיד לה ע״א עם החלוקות הנזכרות ולימא ע״א שאמר ראיתיו וכו' או שטבע במים שאין להם סוף ולא עלה וכו' א״כ ודאי מדפלגינהו בתרי בכה״ג יש לומר דתרי דיני הוו דהך בבא קמא אי הוו בשני עדים תנשא לכתחלה דלא אמרינן בדדמי ואי אמרי מת במים שאין להם סוף אמרינן ודאי שראוהו שעלה מת דאי לא לא אמרינן בדדמי אבל בבבא בתרייתא דמעיד שלא עלה אפילו תרי לא מהני דאנן חיישינן דילמא עלה ממקום אחר וכיון שהם מחולקים בהך דינא לכך חלקם בתרי בבי. והרב מהר״י בן לב ז״ל שם בשאלה ט״ז בח״ב כתב דהך חלוקה דוכן שהעיד לה ע״א הודיענו ענין אחר ע״ש ומ״ש אני נ״ל עיקר. עוד כתב ה״ה ומתבאר מדבריו ג״כ שמים שאין להם סוף וכו'. ביאור דבריו דאע״ג דכי אמרינן אם נשאת לא תצא היינו כשמעיד ששהה עד שתצא נפשו וזה לא העיד בפירוש כן כשאמר שטבע בים הגדול ומת אמרינן דהך מת ר״ל ששהה שם עד שתצא נפשו דחזקה על העד שאינו מעיד שמת אם לא שהה שם עד שתצא נפשו דלא חיישינן דאמר בדדמי ולא שהה שם עד שתצא נפשו:

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות גירושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה