אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי אברהם די בוטון

פרק יג · הלכה א

פרק יג

האשה שאמרה לבעלה גירשתני וכו'. בפרק האשה שלום (יבמות דף קי"ז) אמרו ה״ד קטטה וכו' ואמרו שם מאי טעמא דקטטה רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאמרה בדדמי מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה ע״כ. וכתבו התו' (בד"ה איכא בינייהו) למ״ד משום דמשקרא היתה יראה כ״כ לשקר כיון דרחמא ליה ולמ״ד בדדמי כיון דיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי ע״כ. וא״כ תימה על ה״ה שכתב דקי״ל לחומרא דחיישינן דמשקרא הא קולא היא דלמ״ד משקרא היכא דארגיל הוא ויש קטטה נאמנת משום דיראה לשקר כיון דרחמא ליה ואע״ג דלענין מת על מטתו וקברתיו איכא חומרא למ״ד משקרא דאינה נאמנת ולמ״ד בדדמי הכא ליתא בדדמי דהא אפילו במלחמה אי אמר מת על מטתו נאמנת מ״מ להא הוי קולא וא״כ היכי כתב דקי״ל כמ״ד דמשקרא לחומרא, וכבר הקשה קושיא זו הרב מהר״ר אליה מזרחי ז״ל הביאו הרב מוהר״י בן לב בפסקיו חלק ב'. וכעת שאלות הרב מוהר״ר אליה מזרחי ז״ל אינם אתי אבל נראה משם שהאריך הרב הנזכר וגם הרב מהר״י בן לב ז״ל האריך. ואפי' נאמר דה״ה מפרש בגמרא הפך מדברי התוס' ונאמר דהיכא דארגיל הוא איכא שנאה טפי כיון שהוא נעשה לקטטה ואינה יכולה להנצל הימנו מ״מ קשה דאיך נאמר דלמ״ד משקרא מחמת השנאה ולמ״ד בדדמי לא אמר בדדמי הא כיון דהך שנאה אהני למ״ד דמשקרא לשקר כ״ש דאהני למ״ד בדדמי לומר בדדמי. ונראה לי לומר דה״ה מפרש דארגיל הוא והוי שנאה פורתא ורב חנניא דאמר משום דמשקרא אינו מפרש כפי' ז״ל שפירש מרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו ע״כ, אלא הוא מפרש דכיון דראינו שזו אמרה שקר שאמרה לבעלה גירשתני בפני פלוני ופלוני והיא משקרת חיישינן שיאמר ג״כ שקר אחר וכמו שהקשו שם התוס' וא״ת אמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני וכו'. ורב שימי בר אשי סבר דאע״ג דאמרה שקר בענין גירושין בענין המיתה לא תאמר שקר דאם תשקר ותאמר מת למחר יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכמו שכתבו שם התוס' והשתא היכא דארגיל הוא קטטה דאית לה שנאה פורתא למ״ד משום דמשקרא דלאו טעמא משום שנאה אלא דכיון דאמרה שקר פעם אחת תאמר פעם אחרת הכא נמי ולמ״ד בדדמי דטעמיה משום שנאה דלא חייש למאי דאמרה שקר קודם הכא דהוי שנאה פורתא ולא אהניא לומר בדדמי ונאמנת. זהו הפירוש הנראה מדברי רבינו שמפרש בגמרא שכן כתב שזו הוחזקה שקרנית משמע דלאו טעמא משום שנאה אלא משום דאמרה שקר פעם אחרת. ומפני שהבין כן ה״ה כתב דפסק לחומרא. וא״ת אמאי לא קאמר בגמרא אמרה מת על מטתו וקברתיו. וי״ל דחדא מינייהו נקט והך אתי שפיר טפי לפירוש ה״ה דכיון דהך דאמר בגמרא דארגיל הוא הוי ג״כ חומרא למ״ד משקרא הכל הוא אחד. אבל לפי' התוס' קשה קצת דה״ל למינקט אידך דהוי איפכא חומרא למ״ד משקרא ולמ״ד דאמרה בדדמי קולא דכיוצא בזה הקשו התוס' בפרק ד' דע״ז גבי עולה על שלחן מלכים ושמא יש לומר ג״כ לדעתם בדוחק דחדא מינייהו נקט:

בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד. כתב ה"ה בהנהו תלת בעיי חדא הא וחדא אידך דעד אחד דקטטה וחדא אידך דעד אחד דמלחמה דפסק רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ולקמן בזה הפרק כתב דטעמא הויא משום דבמים שאין להם סוף דאמר אסורה קאמר בגמ' בפירוש דאם נשאת לא תצא כ"ש בהנהו דהוי בעיי דלא איפשיטו. ואין טעם זה לכאורה מספיק דמשום דראה בחדא דאמר בגמרא כן בפירוש לא נלמוד למאי דלא איתמר דא"כ נלמוד לכל מקום שאמר גבי דינים אלו אסורה דאם נשאת לא תצא. והרב"י כתב טעם בטור אה"ע סי' י"ז לכל אלו הבעיות ולבעיא דתנו לי את כתובתי התירוני לינשא שכתב רבינו בפרק י"ו מהלכות אישות דמתירין אותה דטעמא הוי משום דכיון דאתתא מדינא מהימנא לומר מת בעלי אי משום מילתא דעבידא לאיגלויי אי משום חומר וכו' הוי ספיקא דרבנן ולקולא. ואני תמה דא"כ למה בההיא דתנו לי כתובתי פסק דמתירין לכתחלה וכאן פסק דלא תנשא ואם נשאת לא תצא ועוד דהא דמהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי מדרבנן הוא לדעת רבינו כמו שאבאר ב"ה דמדאורייתא בעינן שני עדים וא"כ לא קרו ליה ספקא דרבנן ולקמן אפרש הטעם הנ"ל לדעת רבינו:

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות גירושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה