לחם משנה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי אברהם די בוטון
פרק ט · הלכה ט
התנה עליה שתתגרש וכו'. ה"ה הביא תשובת הרי"ף ז"ל וזה ששאלת וכו' ויש להקשות בה טובא. חדא דאמאי לא ניחוש שמא פייס הוא לה וביטלו שניהם התנאי של מאתים זוז שאפילו שתתן לו מאתים זוז לא תהיה מגורשת וכמ"ש הרמב"ן ז"ל הביאו ה"ה לקמן והך חששא עדיפא דהוי כחששא דניחוש שמא פייס דגמרא דפירש פייס הבעל לאשה. ועוד דבכל איכא חששא דאם תתן לי מאתים זוז אמאי אמרי' בעלמא דאם נתקיים התנאי מגורשת ניחוש שמא ביטל הגט וכ"ת הכי נמי דחוששין שמא ביטל א"כ מה שאלו לו בתנאי דעל מנת נימא הכי נמי דחיישינן שמא פייס לו אלא מאי אמרת הא דשאלו היתה מפני שלא הוזכר בגמרא חששא דפייס אלא גבי ה"ז גיטך לאחר י"ב חדש א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלא הוזכרו בגמרא פייס גבי תנאי דאם תתני מאתים זוז וכו'. ע"ק גבי מה שאמר ומחל לה התנאי דהא אם אמר מחולין לך אמרי' לעיל בסוף פרק שמיני דהגט בטל משום דלצעורה קא מכוין. וע"ק מ"ש על גט קיים שאינו קיים מאי איכפת לן הא איכפת ואיכפת היכא דקדשה אחר דאמרה דאינה מקודשת וכן אם אמרה מתייבמת ונפיק חורבא. ונראה לתרץ לקושיא ראשונה דלא פרכינן הכי אלא בשלא ראינו מעשה מוכיח הפך החששא אבל בשנתקיים התנאי ונתנה לו המאתים זוז אז ודאי לא אמרינן שביטלו בין שניהם התנאי ואף על גב שתתן מאתים זוז אינה מגורשת דכיון דראינו שהמעשה המוכיח של נתינת מאתים זוז אמרינן ודאי אילו בטלו התנאי לא היתה נותנת לו המאתים זוז והוא לא היה מקבלם אבל בחששא דגמרא דהולך ובא אמרי' ניחוש שמא פייס לא ראינו מעשה המוכיח הפך החששא וכן בחששא דשמא פייסה היא לו שכתב הרי"ף ז"ל. ולקושיא שניה י"ל דאין הכי נמי בגירש בתנאי דאם דיש לחוש שמא ביטל ומאי דהקשו לרב אלפסי הוא משום דמתניתין דפרק מי שאחזו היא דכשאמר על מנת שתתני לי מאתים זוז אם נתקיים התנאי מגורשת ואם לאו אינה מגורשת והך מתני' היא קודם מתני' דאם לא באתי ולא הקשו שם בגמרא וניחוש שמא פייס כלומר ואמאי אינה מגורשת וזו היא קושייתו דאמאי לא הקשו כן בגמרא כיון דהך מתני' הוי קודם ההיא דאם לא באתי אבל בדין דאם תתן וכו' לא מצינו מתני' דקאמר הכי כדי שנאמר אמאי לא הקשו התם ואם כן י"ל דהדין כן הוא דאיכא למיחש שמא ביטל. ולקושיא שלישית י"ל מאי דקאמר מחל לה ר"ל דאמר לה ליהוי גיטא בלא שום תנאי דהא מהני כדכתב הרב המגיד. ולרביעית י"ל דהך חששא דפייס לא אהני אלא למעבד איסורא לכתחילה דאם נשאת לא תצא כדכתב רבינו דהוי גט פסול כלומר דלכתחלה לא תנשא ואם כן כי אקשינן בשאר תנאים דליחוש שמא פייס הוי החששא כמו הכא וליכא למעבד כאן פסול לכתחלה דומיא דהתם. ואי אמרת אם קדשה אחר דאינה מקודשת אי נמי דמתייבמת הוי כבדיעבד ולא עביד חששא דפייס פיסולא כל כך. עוד כתב הרב המגיד ז"ל אם התנה עליהם תנאי וביטלוהו וכו' היינו דוקא דידעינן בודאי דביטלוהו אבל אין לחוש לכך מספיקא כיון דיש מעשה מוכיח בהפך כדכתיבנא. עוד כתב הרב המגיד ז"ל והרי אמרו בראוה שנתייחדה עמו באפילה חוששין לקדושין וכו', בפרק מי שאחזו אמר גבי לא תתייחד עמו [אלא] בפני עדים וכו' ושם בברייתא (דף ע"ג:) אמר ראוה שנתייחדה עמו באפילה וכו' ונראה דהראיה שהביא הרמב"ן הוא ממתני' דקאמרה לא תתייחד עמו וכו' וקאי אמהיום אם מתי דקאמר קמי הכי וטעמא משמע דהוי משום קדושין ולמה אין חוששין לביטול הגט אבל מברייתא דראוה שנתייחדה לא הביא הרמב"ן די"ל דברייתא לא איירי במעכשיו אם מתי אע"ג דהברייתא על מתניתין מייתי לה ומשמע דמיירי בגוונא דמתניתין זו אינה ראיה כל כך דהא לפי האמת אוקמוה בגמרא דראוה שנבעלה ומתני' לאו בהכי איירי: