לחם משנה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה· רבי אברהם די בוטון
פרק יד · הלכה יב
המוצא כלי חרש וכו'. בפ' אלו מציאות רשב"א אומר כל כלי אנפריא אינו חייב להכריז ובגמרא אמרו מודה רשב"א בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז וכו' וכתבו התוס' ז"ל מדקאמר ומודה משמע דלרבנן אפילו לא שבעתן העין חייב להכריז וכן מצינו ברבה בב"ח דאמר בפ"ק אי טביעות עינא אית לי בגווה וכו' וגט לא שבעתו עין דלא משהי איניש גיטא בידיה. וקשה דלא מצינו שאמרו זה רבנן בפירוש. וי"ל דמדנקט במתני' כריכות וכו' ואלו דברים אין דרכן להיות בהן טביעות עין משמע דדברים שדרכן להיות בהן טביעות עין חייב להכריז אפילו לא שבעתן עין אי מצאן במקום דשכיחי רבנן ע"כ. וכיון דרבנן פליגי על רשב"א יש לתמוה על רבינו ז"ל ושאר הפוסקים למה לא פסקו כרבנן לגבי רשב"א והיה להם לומר דכלים שדרכם להיות בהם טביעות עין מחזירים לת"ח אע"פ שלא שבעתן עין ומה גם דההיא בגט דרבה בב"ח משמע כרבנן. וי"ל דכיון דמפרשי אמוראי מלתיה דרשב"א משמע להו לפוסקים דהלכתא כוותיה וההיא דגט אפשר דהוה ליה טביעות עין גדול דהוי כמו שבעתו עין או ששהה הגט בידו עד שהורגל בטביעות עין. ומפשט דברי רבינו ז"ל נראה דלא ס"ל כדברי התוס' שכתבתי וכן הטור ז"ל דאיירי שמצא במקום שתלמידי חכמים מצויים וכבר נתן הרב בעל כ"מ טעם לרבינו ז"ל: