לחם משנה על משנה תורה, הלכות אישות· רבי אברהם די בוטון
פרק יד · הלכה יט
אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה אלא כמה שהיא שוה כשאר השבויות. בגמרא (דף נ"ב) איכא תרי מחלוקת דר' ורשב"ג חד הוא דלרבי אפילו ביותר מכדי דמיה פודין בפעם ראשונה ולרשב"ג אין פודין והשני הוא דבשכתובתה פחותה מדמיה לרבי פודין ולרשב"ג אין פודין וכתב הר"ן בפירוש ההלכות דפסק הרי"ף בקמייתא כרשב"ג משום דמתניתין דהשולח מסייע ליה דקאמר אין פודין את השבויים יותר מכדי [דמיהן] ובאידך פסק כרבי. ונראה ודאי שזה טעם רבינו וא"כ לפי זה אפילו אם הבעל רוצה לפדות אותה יותר מכדי דמיה אינו רשאי דמהך דהכא אפשיטא הבעייא דהשולח דטעמא הוי משום דלא ליגנבו ולייתו כדכתב הר"ן ז"ל וכן כתב רבינו בפרק ח' מהלכות מתנות עניים וז"ל אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם וא"כ קשה על רבינו שכתב כאן אין מחייבין את הבעל לפדות וכו' דמשמע דאם רצה הבעל לפדות מעצמו פודה. ואין לומר דיש לחלק בין אשתו לאחר דאשתו כגופו כמו שחילקו התוס' ז"ל דא"כ אמאי פסק כרשב"ג מטעמא דמתניתין דהשולח הא לא קאמרה מתניתין אלא גבי אחר אבל אשתו לא אלא ודאי דאין לחלק. ונראה לתרץ דהכי קאמר דאפילו בשכתובתה יותר על דמיה דאז ודאי אם היה נותן לה כתובתה היתה פודה את עצמה בממונה דאע"פ שהוא יותר מכדי דמיה האדם יכול לפדות עצמו בממונו אפילו בממון רב ולכך הוה ס"ד דנחייב את הבעל לתת לה כתובתה והיא פודה את עצמה בממונה אע"פ שהוא יותר מכדי דמיה קמ"ל:
המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובה ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה. דאם הדירה היא וקיים לה הוא ואפילו שהדירה אחר שנשבית אינו חייב לפדותה ואע"ג דהוא נתן אצבע בין שיניה לא תלי הא בהא לפי מסקנת הגמרא כדכתב הרב"י ז"ל באבן העזר ולא נתבאר זה בדברי רבינו ז"ל: