אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות אישות· רבי אברהם די בוטון

פרק ו · הלכה ב

פרק ו

(א-ב)

המקדש על תנאי כו' מקודשת. כתב הרב המגיד ויש מי שהקשה על רבינו למה לא מנה גם תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר כההיא סוגיא דפרק מי שאחזו (גיטין דף ע"ה) וכו' וי״ל דההיא סוגיא כו'. באמת תירוץ זה אינו מספיק דמהיכן ראה רבינו דרב אשי פליג ארב אדא בענין דינא דתנאי ומעשה בדבר אחד ומה גם דרב אדא נקיט ליה בדרך פשיטות שהקשה לרבא ואמר טעמא משום דמעשה קודם לתנאי וכו' דנראה לו הדבר פשוט דלהא מילתא גמרינן נמי מתנאי בני גד וכו' ואם כן אמאי נאמר דרב אשי פליג לענין הדין. לכך היה נראה לי דטעמו של רבינו כדכתב הרא״ש בסוף פרק יש נוחלין וז״ל אמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי וכו' ואע״ג דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד רבא לטעמיה דפליג בפרק מי שאחזו על רב אדא בר אהבה וסבר רבא דתנאי ומעשה בדבר אחד הוי שפיר תנאי ע״כ. ולכך רבינו פסק כי הך מימרא דרבא דאתרוג דהוזכרה בהרבה מקומות בגמרא בדרך סתם כנראה שהיא הלכה. ועדיין אין כל זה מספיק דלדעת רבינו דסבר דבמעכשיו אין צריך בדקדוקין של כל התנאים דהן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה וכו' אם כן הך מימרא דאתרוג לא פליג על הא דרב אדא דנימא דבאתרוג מהני משום דאמר על מנת וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ולא איכפת לן במעכשיו שיהא התנאי קודם למעשה ולכך הובאה בגמרא בהך הלכה ואם כן אין לו טעם לדחות הא דרב אדא מחמת הא דאתרוג אלא שי״ל דסובר רבינו דהא דאהני מעכשיו היינו היכא דאיכות התנאי שייך ביה אלא שלא הוציאו בלשון נאות או שהקדים המעשה לו אז מועיל מעכשיו כאילו הוציאו בלשון הראוי והנאות ולא הקדים המעשה ומהטעם שכתב רבינו לקמן בסוף הפרק אבל בתנאי דלא מהני משום איכות התנאי כמו תנאי ומעשה בדבר אחד ר״ל דהוי טעמא משום גריעות התנאי ולא גרם דבר האמירה או קדימתו המעשה אז אפילו במעכשיו לא מהני והוי כמו דבר שאי אפשר לקיימו דאפילו במעכשיו לא מהני ואם כן כיון דהא דאתרוג קאמר דמהני משמע דסבירא ליה בכל דוכתא דלא בעינן תנאי ומעשה בדבר אחד דאי לא לא הוה מהני מעכשיו לענין זה כדפרישית אבל הר״ן ז״ל לא כתב כן בפרק מי שאחזו גבי ת״ר ה״ז גיטך וכו' ע״ש. עוד כתב ה״ה עוד הקשו עליו למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא״א לקיימו וכו' ובכאן לא (כתב גירסת) [נהירא] להרב בעל כ״מ בזה התירוץ ה״ה ואמר דודאי אי רבינו הוה ס״ל הוה מני ליה בהדי אלו הד' תנאים אלא שרבינו פוסק כמ״ד בפרק המדיר (כתובות דף ע"ד) המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט כדכתב בסוף פ״ז ולדידיה הוי טעמא דחליצה באומר חלוץ ע״מ שאתן לך מאתים זוז משום דכיון דעבד מעשה אחולי אחליה דלא הוצרכו לתרץ בגמרא דטעמא דחליצה הוי משום דא״א לקיים ע״י שליח אלא למ״ד דהמקדש ע״ת ובעל אינה צריכה הימנו גט אבל אנן דלא קי״ל כוותיה לא סבירא לן האי וא״כ טעמו של רבינו בפ״ד מהלכות חליצה ויבום לא הוי כדכתב ה״ה דא״א לקיימו ע״י שליח אלא משום דאחולי אחליה זו היא כוונתו ז״ל עם שהוא האריך יותר. ולכאורה היה נ״ל סעד לסברא זו מההיא דמסקינן בגמרא בפ״ג (דף נ"ג) אמר רבינא דכ״ע יש תנאי בחליצה ויש תימה אי הך מילתא דא״א לקיימו ע״י שליח הוא הכי מוסכם איך פליג רבינא עליה וכמו שהקשו התוספות בפרק המדיר (כתובות דף ע"ד) וזה היה נראה שהכריחו לרבינו לומר דמ״ד המקדש ע״ת ובעל צריכה הימנו גט הוי טעמא משום דאחולי אחליה ולדידיה יש חשש בחליצה כלומר דהיכא דעשה התנאי בגמר החליצה דלא שייך הטעם אחולי אחליה ודאי דמהני תנאי וכמ״ש שם התוספות בפרק המדיר שהקשו למקשה דסבר הטעם משום דאחולי אחליה וכי ס״ד שלא יועיל שום תנאי לבטל שום מכר וקנין ותירצו דס״ד שצריך להזכיר התנאי בשעת גמר הקנין או המכר א״כ משמע דהיכא דהוי בשעת הגמר לא שייך לומר אחליה ובכה״ג משכחת לה יש תנאי בחליצה ואתי רבינא בפרק רבן גמליאל כהלכתא דקי״ל דצריכה הימנו גט. ומ״מ אין כל זה נראה בעיני. חדא דאם כן לדעת רבינו אין שום תנאי מועיל לא בשום מכר ולא בשום קנין אלא כשאמר בשעת גמר הקנין וזה לא הוזכר בדברי רבינו לא בהלכות מכירה ולא בשום מקום מהלכות קנין. וע״ק דהמקדש ע״ת ובעל הטעם שצריכה הימנו גט (או בהפך) [הוא מספק] שמא מחל התנאי וכמ״ש רבינו בסוף פ״ז וכן ביאר דבריו שם ה״ה והובאו בדברי כ״מ וא״כ כיון דבקידושין מקודשת מספק בחליצה אמאי אמרינן דודאי מחל נימא שמא מחל ותהא ספק חליצה כמו בקידושין דכיון דכקידושין מדמית לה ליהוי כקידושין אלא ודאי דלאו טעמא משום אחולי ודברי ה״ה בתירוץ הקושיא עיקר:

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה