לחם משנה על משנה תורה, הלכות אישות· רבי אברהם די בוטון
פרק ה · הלכה יח
קידשה בפקדון. כתב הרב המגיד דין הפקדון ברייתא והשאלה מפורש בסוגיא שם שהיא שוה לפקדון. וקשה היכן מצא כן ה"ה ז"ל ולא עוד אלא שכתב שהוא מפרש הא דאמרינן שם בגמרא (דף מ"ז:) במסקנא גבי מחלוקת דרבנן ור' מאיר אלא הכא מלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בינייהו כלומר דהיכא דכל המלוה קיימת פליגי מר סבר מצי המלוה למיהדר ולתובעה ולכך מקודשת ומר סבר לא מצי ולכך אינה מקודשת. והקשו שם ואלא הא דא"ר הונא השואל וכו' לימא כתנאי וכו'. ותירצו ע"כ ל"פ אלא במלוה דלא הדרא בעינא אבל בשאלה דהדרא וכו' וא"כ כיון דבגמרא תלי ענין הקידושין בענין חזרת המלוה לתובעה נימא נמי דדוקא גבי פקדון דיכול לתובעו מקודשת אבל בשאלה דהיכא דבקע בו השואל אינו יכול לתובעו כל אותן הימים ששאל לו אינה מקודשת אע"ג דהדרא בעינא כפקדון מ"מ יש חילוק זה וענין הקידושין תלוי בדבר ואיך סתם כאן רבינו שבשאלה מקודשת דמשמע אפילו שקנה השואל החפץ כגון שבקע בו זה ודאי לא ידענא היכן מבואר שכתב ה"ה שהוא מפורש. איברא דאם היינו אומרים דרבינו הוציאו מכח הסברא דכיון דדמיא לפקדון דהדרא בעינא הויא מקודשת אע"פ שאין זה מוכרח כדכתיבנא אבל שיהיה זה מבואר לא ידענא. ויש לתרץ דכיון דבגמרא אמרו דטעמא דמלוה משום דלהוצאה נתנה ובשאלה אמרו שם דהדרא בעינא כפקדון אפ"ה ליה ביה טעמא דמלוה והיינו כמבואר בגמרא ושוה לפקדון: