לחם משנה על משנה תורה, הלכות אישות· רבי אברהם די בוטון
פרק ד · הלכה יא
טומטום ואנדרוגינוס כו'. כאן פסק רבינו דטומטום ואנדרוגינוס ספק וכן בריש הלכות מטמאי משכב ומושב כתב טומטום ואנדרוגינוס נותנים עליהם חומרי האיש וחומרי האשה וכו' מטמאים בלובן וכו' והם דברים האמורים בפ"ק דנדה ומבואר שם דהוו ספק וכן בהלכות חגיגה פ"ב טומטום ואנדרוגינוס פטורים מפני שהם וכו' וכן בשאר מקומות. וא"כ יש לתמוה על רבינו עם הסוגיא שבבכורות פרק אלו מומים (דף מ"א:) אמר שם גבי פלוגתא דבכור טומטום ואנדרוגינוס דאמרו חכמים במשנה דאינו בכור אמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום דברי הכל [ספיקא הוא] וקדוש מספיקא א"ל רבא אלא מעתה בערכין יערך ופירש"י ז"ל אלא מעתה דספק הוא בערכין יערך וכו' אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס ותירצו סמי מכאן טומטום כו' דלמ"ד טומטום ספק הוי דבערכין יערך. עוד הקשו שם אם זכר אם נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ותירצו סמי מכאן טומטום כלומר דלמ"ד טומטום ספק הוי לא איצטריך קרא למעוטי טומטום גבי שלמים כיון דהוי ספיקא. עוד הקשו שם הטרפה והכלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין ואמר שמואל לא קדושין בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה ותירצו סמי מכאן טומטום כלומר דלמ"ד ספיקא הוא קדוש בתמורה. עוד הקשו שם ת"ש ר"א אומר הטרפה והכלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין ותירצו סמי מכאן טומטום כלומר דלמאן דאמר ספק הוי קדוש מספיקא ע"כ. ולכך יש לתמוה על רבינו שפסק כאן דהוי ספיקא ובכל אותן הברייתות פסק טומטום ולא סמי ליה מהתם כדסמי ליה בגמרא למ"ד ספיקא הוי דבהלכות ערכין פ"א כתב טומטום ואנדרוגינוס אין להם ערך שלא קצבה תורה אלא לזכר ודאי או לנקבה ודאית לפיכך טומטום ואנדרוגינוס שאמר ערכי עלי או שהעריכו אחר אינו חייב כלום ע"כ. ובהלכות איסורי מזבח פ"ג כתב המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטרפה וכלאים ויוצא דופן למזבח ה"ז כמקדיש עצים ואבנים לפי שאין קדושה חלה על גופם וכו'. ובהלכות תמורה פ"א כתב הממיר בכלאים או בטרפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהם והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור לפי שאין במינן קרבן וכו'. הרי נתבאר מכל אלו דטומטום לענין ערך אינו נערך ואינו קדוש בתמורה ואינו קדוש למזבח והוא דבר תימה שזה הפך האמור בסוגיא דבכורות. וקשה עוד דבאנדרוגינוס נמי דפסק כאן רבינו דהוי ספיקא תפול הקושיא דראוי שיערך ויהיה קדוש דאי לא אמרינן בגמרא אלא סמי טומטום דוקא הוי משום דס"ל דאנדרוגינוס בריה הוי כרב חסדא אבל לרבינו דאית ליה ספיקא הוי נופלת הקושיא בתרוייהו. מיהו לזה היה נ"ל לתרץ דרבינו מפרש דמ"ש בגמרא אלא מעתה בערכין יערך אין פירושו כדברי רש"י ז"ל דפירש אלא מעתה דספק הוא אלא ה"ק נהי דהוי ספק כדאמרת אבל מ"מ אינו קדוש מספיקא דרחמנא אמר זכר וכל מקום שנאמר זכר משמע זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום דכן הוא משמעותיה כדמוכח בהדיא בהני ברייתות אבל לדידך דאמרת דהוי קדוש מספיקא תיקשי כל הני ברייתות. ותירץ דסמי מכאן טומטום ורבינו פסק דלא כר"ח משום דדחיק נפשיה למסמי כל הני ברייתות ולא פסק אלא כרבא דקאמר דהוי ספיקא ומ"מ אינו נערך ואינו קדוש. וזהו שכתב רבינו דאיסור הטומטום ואנדרוגינוס אע"פ שאין לך מום גדול מהם הרי הם פסולים למזבח וכו' לפי שהם ספק זכר ספק נקבה וכו' ובקרבנות נאמר זכר ונקבה (תמימה) עד שיהיה זכר ודאי ונקבה ודאית וכו' דהיינו סברת רבא כדפירש' דכ"מ שנאמר זכר ונקבה משמע זכר ודאי ונקבה ודאית. ופירוש זה היה יכול ליישבו כפי סוגיית הגמרא שבפרק אלו מומין אבל מה אעשה שבהלכות בכורות פ"ב כתב רבינו בכור שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל והרי הוא כנקבה שאין בו וכו' נולד טומטום ה"ז ספק בכור ויאכל במומו לבעליו בין שמטיל מים ממקום זכרות בין שמטיל מים ממקום נקבות ע"כ הרי פסק כרב חסדא וא"כ לדידיה סמי טומטום ויפלו הקושיות האמורות. ועוד דשם חילק בין אנדרוגינוס לטומטום משמע דאנדרוגינוס בריה בפני עצמו וטומטום ספק וכאן פסק בשניהם שהוא ספק ודברים אלו מתמיהים הם. ועל צד הדוחק היה נ"ל לומר דלעולם פסק דלא כר"ח כדפרישית וטומטום ואנדרוגינוס שוים שאין בהם קדושה כלל ומ"ש נולד טומטום ר"ל אפילו שנקרע ונמצא זכר מ"מ כיון שבשעת הלידה היה טומטום יש להחמיר בו מספק משום דדילמא זכר ודאי בשעת לידה קאמר רחמנא או דילמא אפילו שלא בשעת לידה וזה דקדק במ"ש נולד טומטום ולא קאמר טומטום ואמר מלת נולד לומר שבשעת הלידה היה כן ואינו עתה. ודין זה הוציאו רבינו מן הסברא מ"מ דוחק גדול הוא זה מחמת הקושיות הגדולות עיילנא נפשאי בקופא דמחטא ותו קשיא טובא דכתב שם בין שמטיל מים במקום זכרות וכו' ובגמרא בפרק אלו מומין (דף מ"ב:) אמרינן אם מטיל מים ממקום זכרות כ"ע ל"פ דזכר הוי וא"כ איך כתב כאן דאינו קדוש. ויש ספרים שכתוב בהם בין שמטיל האנדרוגינוס מים וכו' וכתב בספר כסף משנה דהוא טעות והראשון עיקר ומ"מ תפול הקושיא האמורה וצריך עיון:
טומטום או אנדרוגינוס וכו'. במהדורא קמא הקשיתי כאן על רבינו ז״ל עם הסוגיא דבכורות דפרק אלו מומין (דף מ"א) דאמרו שם על מתניתין דבכור אנדרוגינוס מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום ד״ה ספיקא וקדוש מספיקא והקשו עליו מכמה ברייתות ואמרו שם סמי מכאן טומטום ורבינו פסק כרב חסדא בפ״ב דבכורות ובכל אותם הברייתות כשהביא הדינים הזכיר טומטום והוא בהלכות ערכין פ״א ובהלכות איסורי מזבח פ״ג ובהלכות מעשה הקרבנות פט״ו ובהלכות פסולי המוקדשין פ״ז ועוד הקשיתי שם גבי אנדרוגינוס דכפי הסוגיא דבכורות משמע דהוא בריה דאל״כ היה הבכור אנדרוגינוס קדוש מספק וכיון דהוא פסק בפ״ב דבכורות דאינו קדוש משמע דהוי בריה והוא פסק כאן דהוי ספק וכן בכמה מקומות והנחתי הדבר בצ״ע. ועתה אני בא לתרץ דרבינו ראה דטומטום אית לן דהוי ספיקא דהא ת״ק ור' ישמעאל אית להו הכי במתני' דבכורות ובגמרא אמר ר״י על רשב״י טומטום שביק תרי ועביד כחד משמע דאית להו דטומטום ספיקא ור״ח אית ליה דכולהו אית להו דטומטום ספיקא כההיא דנותנין עליו חומרי האיש והאשה דמטמאין בלובן ובאודם שפסק כן רבינו ז״ל בפ״א מהלכות מטמאי משכב ומושב משמע דהוי ספיקא וכן בכמה מקומות וא״כ לר״ח אית לן למימר דבכ״מ שהזכיר טומטום הוי טעות וכמה משניות בגמרא הזכיר טומטום גבי דינים אלו גבי ערכין בפ״ק דערכין ובפרק כיצד מערימין בתמורה אמרו ילדה טומטום אין קדושה חלה עליהן ובכמה מקומות שהוא דוחק לומר דלר״ח הוי טעות ולר' יוחנן א״ל דאתא כרבנן בתראי דאמרינן דאית להו דטומטום הוי בריה דנותנים לטומטום בין איש ובין אשה וכו' והם דלא כהלכות וכל זה דוחק גדול. לכך נ״ל דהך סוגיא דפריך כל הני לר״ח הוא משום דאית לה דלא אתי קרא למעוטי ספיקא אבל כמה סוגיי בגמרא הפך מזה כמ״ש התוספות עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק בפ״ב וכן בתוספות בסוף נדרים וכן רב בסוף המפלת כדכתבו התוספות בבכורות ולא ס״ל לרבינו הני חילוקי שמחלקין התוספות אלא דסוגיי פליגי דהך סוגיא אית לה דלא אתי קרא למעוטי ספיקא אבל הני סוגיי אית להו דאתא קרא להא דפטר הכתוב כל זמן שהוא ספק לנו עד אשר יתברר לנו כדכתבו התוספות שם גבי טומטום ולהנהו לא קשה מידי לר״ח דשאני התם דאיכא קראי למעוטי טומטום אבל גבי בכור דליכא קרא יתירא אלא חד זכר לא למעוטי טומטום ואע״ג דאמרינן בגמרא לעיל דגבי בכור נמי איכא קרא יתירא הזכיר הזכרים היינו משום דלא מצינן לאוקומי מתני' כת״ק משום דאצטריך קרא למעוטי ספיקא אבל בדאית לן דאתא קרא לספיקא לא אמרינן ומתני' כת״ק. ועוד דהתם בדרך דחייה איתמר כדי דלא נפשוט בעיא דר' ישמעאל ואנן לית לן הכי ומיהו אע״ג דגבי בכור לית לן קרא יתירא אית להו לרבנן בתראי דממעטים אנדרוגינוס לא משום דהוי בריה בפני עצמו דהא בכולי גמרא קי״ל דאנדרוגינוס נמי ספיקא והא דאמרינן בהערל דהוי בריה בפני עצמו לאו ממש בריה כדכתבו שם התוס' אלא דמי לבריה בפני עצמו וכיון דדמי לבריה ממילא אימעוט אנדרוגינוס אף ע״ג דליכא קרא יתירא למעטו. אי נמי י״ל דאית לן קרא יתירא דזכר הזכרים כדאמרינן לעיל ומוקמינן ליה לאנדרוגינוס דוקא אבל בכל הני דהביא הגמרא דאיכא תרי מיעוטי גבי ערכין איכא הזכר ואיכא אם נקבה ולאנדרוגינוס סגי חד דליכא למימר יכול יהא בערך אלא גבי טומטום כדהקשו שם התוס' בפרק על אלו מומין וגבי שלמים איכא תרי אם דאם מיעוטא הוא כדכתבו שם התוס' והקשו הני קושיי שם התוס' ותירצו אותם ורבינו לית ליה להנהו תירוצי וגבי עולה אפשר דאיכא נמי תרי מיעוטי חד לטומטום וחד לאנדרוגינוס אבל גבי בכור דליכא אלא חד לא מוקמינן ליה אלא לאנדרוגינוס. ובין להך תירוצא ובין לתירוצא קמא דתריצנא אתו כל הברייתות והמשניות שהזכירו טומטום לפי זה כפשטן משום דאיכא מיעוטא למעוטינהו אבל גבי בכור ליכא מיעוטא והיינו כדאית לן דאתי קרא למעוטי ספיקא אבל להך סוגיא דאית לה דלא אתא קרא למעוטי ספיקא הוצרך לשבש כל הברייתות ומשניות ורבינו פסק כהנהו דאית להו דאתי קרא למעוטי ספיקא משום דלדידהו אתו משניות וברייתות כפשטן כדכתיבנא. ויש הוכחה לפירוש זה דבחגיגה פ״ק (דף ד') אמרו גבי זכורך דלא אתי למעט טומטום משום דאיצטריך קרא למעוטי ספיקא ותירץ כשביציו מבחוץ. ורבינו בהלכות חגיגה פ״ב כתב טומטום ואנדרוגינוס פטורים מן הראייה מפני שהם ספק אשה ולא הזכיר כלל שטומטום פטור אפילו כשביציו מבחוץ אלא ודאי משום דס״ל כההיא סוגיא דלפי האמת קרא אתא למעוטי ספיקא ומ״ש שם בשלמא אנדרוגינוס דהוא בריה ליתא דלא אמרו כן אלא משום דס״ל לההיא סוגיא דלא אתא קרא למעוטי ספיקא אבל אנן דקי״ל דאתי קרא להכי טומטום ואנדרוגינוס כולהו הוי ספיקא ואתא קרא למעוטינהו וסוגיא דחגיגה הוי כסוגיא דאלו מומין דאית לה דאנדרוגינוס בריה וטומטום ספיקא ולא אתא קרא למעוטי ספיקא ודחויות הן כדכתיבנא. גם יש הוכחה לזה דביומא פרק יה״כ (יומא דף ע"ד) אר״י דחצי שיעור אסור מן התורה מריבויא דכל חלב דאמרו בברייתא דמרבה כוי וחצי שיעור ואמר שם דאותה ברייתא הויא אסמכתא אי ספיקא היא איצטריך קרא לרבויי ספיקא ותירצו דלרבי יוחנן לעולם הוי דרשא גמורה וכוי הוי בריה ואנן קי״ל דכוי הוי ספק כדכתב רבינו ז״ל בפ״א מהלכות מ״א וקי״ל כר״י דחצי שיעור אסור מן התורה כדפסק בפי״ד מהלכות מ״א וא״כ לדידיה ברייתא דכוי הוי דרשא גמורה כרבי והם דברים סותרים דכיון דהוי ספק לא אתא קרא לרבויי ספיקא. אלא דעם מה שכתבתי מתורץ יפה דלפי האמת כוי ספק ואתי קרא לרבויי ספיקא. מיהו בלאו הכי י״ל דאע״ג דההיא ברייתא סברה דכוי בריה לא פסק רבינו ז״ל כוותה בהא אלא במאי דקאמרה אסור מן התורה מכל חלב אבל מ״מ עם מה שכתבתי אתי שפיר טפי ודרך זה נכון בעיני לדעת רבינו ז״ל. ויצאנו מידי כל הקושיות בשלום ומיהו קשה קצת מ״ש בפ״ג מהלכות איסורי מזבח הטומטום ואנדרוגינוס אע״פ שאין לך מום גדול מהם משמע דהם מומין לפוסלו למזבח וקשה דהיינו כר' ישמעאל דאמר הכי בפרק אלו מומין ודלא כת״ק ואפילו תאמר דפסק כר' ישמעאל משום דבגמרא בעי אליביה מ״ט דר' ישמעאל וכו' משמע דהלכתא כוותיה הא איהו לא קאמר אלא באנדרוגינוס דוקא אבל לא בטומטום כדאמר ר״ח דבטומטום כ״ע מודו וכן ר״י אית ליה דת״ק ור' ישמעאל ל״פ בטומטום ועוד דא״כ למה בפרק ב' דבכורות הצריך לטומטום שיהיה לו מום הא אין לך מום גדול מזה וצ״ע. ואגב גררא אמינא דמהך סוגיא דבכורות דבעי לר' ישמעאל מיפשט פשיטא ליה אנדרוגינוס או מיבעיא ליה ואת״ל קאמר ואמרו שם למאי נ״מ למילקא עליה או למיתביה לכהן קשה לשיטת רבינו דאית ליה דכל את״ל פשיטותא הוא דא״כ היכי קאמר נ״מ למילקא הא אפילו א״ר ישמעאל את״ל לקי דכל את״ל פשיטותא וכי תימא לא אמרו רבי ישמעאל בהדיא הא לעיל גבי בעיא דצדקה פסק רבינו פשיטותא אע״ג דלא אמרו באת״ל בהדיא ויש לתרץ ואין כאן מקומו. ולענין יבום וחליצה כתב רבינו בענין אנדרוגינוס דאינו חולץ ואינו מיבם והטעם דאינו ראוי להולדה ואע״ג דבעלמא הוי ספיקא ביבום דתלוי בהולדה ואינו מוליד אינו חולץ ואינו מיבם וכן מבואר בתוספתא הביאה הרי״ף ז״ל ולא תליא יבום במאי דקי״ל בעלמא ומזה הטעם הרא״ש דסובר דהוי זכר אפשר דיסבור כאן דאינו חולץ ואינו מיבם כיון דאינו ראוי להולדה ולאו הא בהא תליא אלא כדכתב הטור ז״ל בספר אה״ע (דף רמ"ב) דאי הא בהא תליא אם כן לרבינו ז״ל הו״ל התם ספיקא א״ו כדכתיבנא וכ״כ שם הרב מהוררי״ק ז״ל: