אור ברסלב

לחם משנה על משנה תורה, הלכות אישות· רבי אברהם די בוטון

פרק ד · הלכה ו

הלכה ה

המקדש בעד אחד וכו'. כתב ה"ה ז"ל מסקנא דגמרא בפרק האומר (דף ס"ה:) ע"כ. ובמסקנא אמרו שם מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין לקידושיו רב פפא אמר חוששין לקידושיו וא"כ אין כאן מסקנא ברורה וחוששין אבל מדבתר הכי מייתי גמרא מאי דא"ל רב אשי לרב כהנא ושקיל וטרי אליביה משמע דהוי מסקנא וכן לעיל שקלי וטרו לאותובי ולתרוצי למ"ד אין חוששין ש"מ דהכי הלכתא. ובדין המקדש בעד אחד כתב בעל תרומת הדשן דאם אמר עד אחד בפני ובפני חבירי קידש דחוששין לכ"ע וקשה על זה אם כן מה הקשו בגמרא מההיא דאומר לאשה קדשתיך וכו' ומההיא דשנים שבאו ממדינת הים נימא דהתם איירי שאמר עד אחד בפני ובפני חברי קידש כיון דחוששין בהא לכ"ע, וי"ל דעדיפא מינה קא משני:

המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת וכו'. כתב הרב המגיד ומבואר בסנהדרין וכו'. הוא כפי גירסת הרי"ף והרא"ש ורבינו שגורסים בין לעיולי בין לאפוקי כמבואר בדבריהם אבל לגירסתנו אין משם ראיה וברור הוא:

המקדש בפסולי עדות וכו' של דברי סופרים או בעדים שהן ספק פסולי תורה אם רצה לכנוס חוזר ומקדש וכו'. מה שכתב הרב המגיד שכל אותם שהם נלמדים מן המדרש כקרובי האם הם מדברי סופרים. קשה דהא אמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ"ח) אשכחן קרובי האב קרובי האם מנלן אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם. ואם טעמו ז״ל משום דכל הבאים מן מדרש מיקרו דברי סופרים אם כן כל הנהו דאתו מדרשא התם למה קראם רבינו דין תורה שאמרו שם אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות בנים לבנים מנ״ל א״כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בנים כו' עוד שם אשכחן לחובה לזכות מנ״ל וכו' וכל האי מפקינן ליה מריבוי. וכתב רבינו פרק י״ג מהלכות עדות הקרובים פסולים לעדות מן התורה שנאמר לא יומתו אבות על בנים וכו' אינן פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת האב וכו' משמע דהכל מדין תורה. ועוד קשה דאפילו שהם דברי סופרים מכל מקום דין תורה יש לו שהרי הכסף כתב רבינו בריש הלכות אלו שהוא מדברי סופרים משום דנלמד מגזירה שוה ומכל מקום דין תורה יש לו כדכתב שם רבינו וכן ביאר שם הרב המגיד ז״ל ואם כן למה הוא קראם דברי סופרים והוו פסולים מדרבנן דאם קידשה אחר תפשי בה קידושין ואולי יש לזה חילוק דדבר הנלמד באחד מי״ג מדות דיינינן ליה דין תורה ממש אבל ריבוי דאינו מהשלש עשרה מדות דיינינן ליה כדין דבריהם להחמיר בקידושי ספק. ולראשונה יש לומר דקאמר רבינו מדבריהם קרובים משום דאתו בדרשא דאם אינו ענין אבל השאר כיון דאתו מריבוי לא נחשב אלא גילוי והוי דין תורה. ואם תאמר הא לזכות אתי בדרשא דאם אינו ענין וכו' ואפילו הכי כתב רבינו ז״ל דהוי מן התורה, ויש לומר דלא הוי אלא גילוי בעלמא דכ״ש הוא השתא לחובה הם נאמנין אע״פ שהם קרובים לו לזכות לא כל שכן לכך בגילוי כל דהו סגי זה נראה לי בדברי ה״ה ז״ל. אבל בשם הר״ש בן צמח ז״ל הביא הרב בית יוסף בטור אבן העזר במקומו וקרובי האם לדברי רבינו הם כדין תורה ממש ואין נראה כן מלשונו שכתב המקדש בפסולי עדות של דברי סופרים ושם בהלכות עדות קראם לאלו דברי סופרים משמע דכל הנהו קרי להו הכי:

המקדש בפסולי עדות וכו'. כבר כתבתי במהדורא קמא דיש להקשות על דברי רבינו ז"ל כי היכי דבכסף כתב שאע"פ שהוא מדברי סופרים הוא כדין תורה ממש הכי נמי הוה ליה למימר בקרובי האם דלא קראם רבינו ז"ל דברי סופרים אלא מפני שאינם מפורשים בכתובים אבל מכל מקום דין תורה יש להם. ויש לתרץ דשאני כסף דאתי מגזירה שוה דקיחה קיחה כיון דאית לן דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו א"כ הוי הלכה למשה מסיני ולכך אית ליה דדינו כדין תורה ממש אבל הכא ילפינן מריבוי וכיון דאדם יכול לדורשו (בלא לומר התחילה משום דהתם כיון דהוא אמר מעיקרא קבלה) לא הוי כדין תורה ממש. וא"ת לדעת רבינו ז"ל ביאה בעל כרחה שקונה ביבמה דאמרינן בפ"ק דקידושין (דף י"ד) דנפקא לן מה"א דויבמה א"כ ליהוי מדרבנן ואם אחד בא על יבמתו בעל כרחה ליהוי ספק מקודשת ואם בא אחר וקידשה ליתפסו בה קידושין מספק ורבינו ז"ל כתב סתם בהלכות יבום וחליצה דקונה בע"כ בסתמא ולא ביאר כלל זה משמע דקונה דין תורה. ואין לומר דקידושין תופסין ביבמה מספיקא דקי"ל כשמואל דאמר בעניותינו צריכה גט וכו' והך ספיקא הוי אחרינא והוי ס"ס דמכל מקום הבא עליה לא ליחייב כאשת איש. וי"ל דשאני התם שהריבוי לא בא אלא לפרש הביאה אם היא בע"כ או מדעתה אבל לא בא לומר דין נוסף וכיון דלא הוי אלא גילוי מילתא הוי מאי דאתי מריבויא כדין תורה ממש:

תוכן העניינים

לחם משנה על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה